352. מי יתנך כאח לי  – זוהר ראה תשפ”ג

351. על ידי הברכה יש כח לעשות ברכה – זוהר עקב תשפ”ג

השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הר"ר יואל שטיינברג שליט"אשיזכו לשפע רב בכל העולמות

השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הר"ר יואל שטיינברג שליט"א שיזכו לשפע רב בכל העולמות

350. שתתחונן דעתו עליו – זוהר ואתחנן נחמו תשפ”ג

349. נישט אוועקוקען ווען די שכינה וויינט – זוהר שבת חזון תשפ”ג

348. הכרח האבלות להבנת התורה והמקדש – זוהר מטות מסעי תשפ”ג

347. משיח וועט מען נישט זאגן ער זאל זיין משיח – זוהר פנחס תשפ”ג

346. פרה אדומה מאכט סענס דו מאכסט נישט קיין סענס – זוהר חקת תשפ”ג

345. זיך נישט צו זיין ווי משה – זוהר קרח תשפ”ג

344. אן עדווערטייזמענט פאר די גוטע תורה – זוהר שלח תשפ”ג

343. א קליין שטיקל לעבן איז א גאנצע מנורה – זוהר בהעלותך תשפ”ג

שיעור מיוחד שנאמר מידי יום שישי על ענייני פרשת השבוע והמועדים

שיעור שבועי - הרב יצחק לאווי

השיעור היום נתנדב על ידי ידידי הנעלה משומעי השיעור תמידין כסדרן  הרה"ח ר' יואל ווערצבערגר שליט"א הקב"ה ישלם שכרו ויתן חלקו בתורה עם העוסקים בה לשמה ובאמת אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. סיכום השיעור א. אלה שמות. פרשה זו נכפלה מסוף פרשת ויגש ופסוק זה ממש נעתק משם. יש לעמוד על מידת ההתחלה, כיצד מתחילים התחלה חדשה. כי יש התחלות טבעיות שכולם מבינים ומכירים בהם כמו יום חדש שבוע חדש חודש חדש. אבל יש עוד התחלות עמוקות מכך. כאותו חסיד שהתפאר שהוא מסוגל להתחיל חמשה פעמים ביום. כי אינו מתחשב רק עם ההתחלה הטבעית אבל יודע לגעת גם בסתרי התחלה יותר עמוקים. כך פסוק זה של שמות בני ישראל היורדים מצרימה בפעם הראשונה הוא פסוק של סוף, של זמן השפלות והירידה בסוף הגדלות של ספר בראשית וזמן הגלות. אבל אותו פסוק עצמו הושם כאן לראש, שיש בדבר זה שנראה סיום וסוף גם אפשרות של התחלה חדשה והוא התחלה יותר עמוקה וגדולה. ב. הזוהר פותח בפסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. שהוא פסוק התחלת הזוהר, בהקדמתו, ובפתיחת ספר בראשית, ובפתיחת תיקוני זוהר, ועוד. ועל שם התחלה זו נקרא ספר הזוהר כדברי רעיא מהימנא, כי ההתחלה הוא באמת הכל ומתוך העמידה על סוד ההתחלה אפשר להשכיל את האור. ופסוק זה אמרו דניאל בתיאור מצב השפל של אחרית הימים כאשר ירשיעו וכשלו רבים, אבל המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. היינו באחרית הימים לא יהיה מספיק להיות איש דתי שומר תורה, אלה ירשיעו. אך צריך להיות משכיל. דידעי רזי דחכמתא שיש לו חיות בחכמה ועומד על סוד החכמה הגנוזה בתורה ובעולם. [מאמר נבואת חידושי הרי"מ על זמן הפרעות, רק מי שיהיה לו אור פנימיות התורה יוכל להחזיק עצמו] והוא מתחיל שוב בפסוק זה בפתיחת ספר שמות. ג. כזוהר הרקיע, שהוא אור ספירת התפארת הנקרא רקיע, והוא כולל הרבה כוכבים ומזלות. והוא הנהר היוצא מעדן (בינה) להשקות את הגן (מלכות) שהוא המקבל הזקוק להארה זו. זוהר הרקיע הוא גם שופריה דיעקב, והוא גם עץ החיים. שהוא עץ גדול המאכיל לכל העולם מפריו ושתחת צלו חוסים כל חיתו ארץ, כמו העץ בחלום דניאל. והמשכיל האוכל ממנו ואכל וחי לעולם, הוא יש לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. עץ זה הוא יעקב, הוא הבא מצרימה, ואיתו ענפיו, שענפי האילן נקראים שבטים, הם י"ב הארות היוצאות ממנו והם באים את יעקב. כי לא די לאכול מעץ החיים צריכים גם להכיר את י"ב המלאכים הסובבים אותו. דהיינו י"ב דרכי חיים שונים שמאפשרים את אור האמת להאיר אותנו ולהיות נטוע בתוכנו. ד. מכאן עובר הזוהר לפסוקי תחילת מרכבת יחזקאל. היה היה דבר ה' אל יחזקאל. על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ר' שמעון מתפלא על יחזקאל הנביא. למדנו שכל הנביאים הם תלמידי משה רבינו. אם כן צריך כל נביא להתאים למה שלימד משה. משה רבינו בכל ביתי נאמן הוא. אע"פ שראה כל מה שנמצא בביתו של מלך, כל המרכבות והמלאכים והשכינה, לא סיפר כלום מזה, כי היה נאמן רוח מכסה דבר. והייתכן שיחזקאל יספר כל מה שראה. ולא עוד, אלא שדבר זה נראה שגעון. כי נאמן רוח מכסה דבר פירשו בתחילת האדרא שהוא מי שיש לו כלים להכיל בתוכו את החזיון. ומי שאין לו נאמנות רוח הוא הולך רכיל, לפי שאין לו מקום בפנימיותו להכיל את הגילוי הוא מקשקש והולך איתו ומספר הכל לחוץ. וכי יחזקאל הנביא משוגע היה או רשע היה. ה. תשאל עוד, הלא יחזקאל בחוץ לארץ היה, על נהר כבר, הוא נהרות בבל עליה ישבנו בחסרנו את שיר ה'. ואיך ראה יחזקאל הכל בחוץ לארץ ולמדנו אין השכינה שורה אלא בארץ ישראל. אבל יש להתבונן במצבו וזמנו של יחזקאל. יחזקאל עומד בימי תחילת גלות בבל. כמו שפרשה שלנו עומד על תחילת ימי גלות מצרים. אבל שינוי גדול יש ביניהם. והוא ניכר מפורש בדברי תורה. אין התורה מספרת כמעט כלל את צער גלות מצרים. והירידה למצרים עצמה מתוארת בצורה נייטראלית ולא בצער כלל. אבל גלות בבל מסופרת באריכות בספרי נביאים וכתובים וכמה קינות נכתבו עליה. וההבדל הוא לפי שהרגיל בצער וקטנות אינו מרגיש בצרה. אבל הנמצא בתענוגי מלכים ויורד ברגע אחד לבירא עמיקתא וודאי מצטער מאד. כך ישראל בתחילת גלות מצרים היו קטנים והיו רגילים בצרות יעקב, לא היה הרגישו כאב בירידה לגלות. אבל בגלות בבל הלא ירדו מישיבת ארץ ישראל בתענוג מלכים, היה ירידתם לגלות שבר גדול. היה השבר למעלה ולמטה ובכל העולמות. ו. ובשבר הגדול הזה לא ידעו כלל מה לעשות, באו לפני יחזקאל ואמרו עבד שמכרו רבו וכו', אין לנו עוד כלום עם הויה ונעזבנו מכל וכל. אמר ה' לכל מחנותיו מה אתם עושים כאן נרדה נא אליהם, וירדה כל המרכבה העליונה ליחזקאל. ממש נפתחו השמים נקרעו השמים נשבר החוק הגדול שאין שכינה בחוצה לארץ וממילא ראה יחזקאל שם כל מה שראה. [ראו אור יקר לרמ"ק שמתמודד מאד הייתכן שתהיה שכינה בחו"ל ומנסה להסביר, מכל מקום החוק הזה נשבר והוא עצמו כותב אפילו יהודי אחד בקצה העולם שכינה עמו]. וסיפר לעמו הנה ה' עמכם לא עזבכם. ולא סיפר להם בכללות בלבד, כי למי זה עוזר חיזוק כללי ואפילו בהסתרה, לא חסרה לנו אמונה חסרה לנו ידיעה, סיפר להם בפרטי פרטים ואראה כך ואראה כך, וכך ידעו שאכן ירדה שכינה אצלם עם כל מחנותיה. אומר הזוהר אילו היה יחזקאל מגלה כפליים ממה שגילה גם לא היה עובר על נאמנות רוחו כי ככה צריך בגלות. וזה וודאי לקיחת רשיון של הזוהר עצמו לגלות יותר ויותר. ומששמעו וראו את זה כבר לא היה אכפת להם כל צער הגלות מרוב תענוג השכינה. ז. ומנין למד יחזקאל כל זה, והלא ליכא מידי דכתיבי בנביאים ולא רמיזי באורייתא. כל הנביאים הם סוג של מדרש על תורת משה. (כך פירוש רבי גרשון העניך מרדזין בפירושו תפארת החנוכי את השאלה והתשובה). לא למדו יחזקאל אלא מפרשת שמות. כתיב הבאים מצרימה את יעקב. וזו כפילות שכבר אמר בני ישראל, היה להם לומר הבאים איתו. אלא בני ישראל הם בני ישראל העליונים, חיה יש ברקיע ושמה ישראל, והם באו את יעקב התחתון למצרים. ירדה שכינה וכל מחנותיה למצרים וכולם רמוזים בפסוק זה שהאבות הן הן המרכבה, וי"ב השבטים הן הן חיות המרכבה, י"ב הוא ג' פעמים ד' דהיינו ארבע חיות שכל אחד מהם יש לו שלש בחינות. הם באו מצרימה. מרכבת יחזקאל אינו אלא פירוש י"ב שבטים שנכפלו בתחילת ספר שמות לומר יש כאן עוד התחלה עמוקה של גילוי שכינה שלא היה עד עכשיו. יחזקאל אינו אלא מפרש מי הם איש וביתו שבאו עם יעקב. ח. בפרשת ויגש נאמרה לנו באופן כללי, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. וזה אינו מועיל אלא ליעקב בעצמו. אבל בפרשת שמות נפרט כל סדרי המרכבה, שאין ידיעה כללית ואמונה כללי מספיקה אלא ראיה פרטית ומפורטת של כל דרכי המלאכים הסובבים את השכינה שהם דרכי השבטים הסובבים את יעקב.

השיעור היום נתנדב על ידי ידידי הנעלה משומעי השיעור תמידין כסדרן הרה"ח ר' יואל ווערצבערגר שליט"א הקב"ה ישלם שכרו ויתן חלקו בתורה עם העוסקים בה לשמה ובאמת אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. סיכום השיעור א. אלה שמות. פרשה זו נכפלה מסוף פרשת ויגש ופסוק זה ממש נעתק משם. יש לעמוד על מידת ההתחלה, כיצד מתחילים התחלה חדשה. כי יש התחלות טבעיות שכולם מבינים ומכירים בהם כמו יום חדש שבוע חדש חודש חדש. אבל יש עוד התחלות עמוקות מכך. כאותו חסיד שהתפאר שהוא מסוגל להתחיל חמשה פעמים ביום. כי אינו מתחשב רק עם ההתחלה הטבעית אבל יודע לגעת גם בסתרי התחלה יותר עמוקים. כך פסוק זה של שמות בני ישראל היורדים מצרימה בפעם הראשונה הוא פסוק של סוף, של זמן השפלות והירידה בסוף הגדלות של ספר בראשית וזמן הגלות. אבל אותו פסוק עצמו הושם כאן לראש, שיש בדבר זה שנראה סיום וסוף גם אפשרות של התחלה חדשה והוא התחלה יותר עמוקה וגדולה. ב. הזוהר פותח בפסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. שהוא פסוק התחלת הזוהר, בהקדמתו, ובפתיחת ספר בראשית, ובפתיחת תיקוני זוהר, ועוד. ועל שם התחלה זו נקרא ספר הזוהר כדברי רעיא מהימנא, כי ההתחלה הוא באמת הכל ומתוך העמידה על סוד ההתחלה אפשר להשכיל את האור. ופסוק זה אמרו דניאל בתיאור מצב השפל של אחרית הימים כאשר ירשיעו וכשלו רבים, אבל המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. היינו באחרית הימים לא יהיה מספיק להיות איש דתי שומר תורה, אלה ירשיעו. אך צריך להיות משכיל. דידעי רזי דחכמתא שיש לו חיות בחכמה ועומד על סוד החכמה הגנוזה בתורה ובעולם. [מאמר נבואת חידושי הרי"מ על זמן הפרעות, רק מי שיהיה לו אור פנימיות התורה יוכל להחזיק עצמו] והוא מתחיל שוב בפסוק זה בפתיחת ספר שמות. ג. כזוהר הרקיע, שהוא אור ספירת התפארת הנקרא רקיע, והוא כולל הרבה כוכבים ומזלות. והוא הנהר היוצא מעדן (בינה) להשקות את הגן (מלכות) שהוא המקבל הזקוק להארה זו. זוהר הרקיע הוא גם שופריה דיעקב, והוא גם עץ החיים. שהוא עץ גדול המאכיל לכל העולם מפריו ושתחת צלו חוסים כל חיתו ארץ, כמו העץ בחלום דניאל. והמשכיל האוכל ממנו ואכל וחי לעולם, הוא יש לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. עץ זה הוא יעקב, הוא הבא מצרימה, ואיתו ענפיו, שענפי האילן נקראים שבטים, הם י"ב הארות היוצאות ממנו והם באים את יעקב. כי לא די לאכול מעץ החיים צריכים גם להכיר את י"ב המלאכים הסובבים אותו. דהיינו י"ב דרכי חיים שונים שמאפשרים את אור האמת להאיר אותנו ולהיות נטוע בתוכנו. ד. מכאן עובר הזוהר לפסוקי תחילת מרכבת יחזקאל. היה היה דבר ה' אל יחזקאל. על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ר' שמעון מתפלא על יחזקאל הנביא. למדנו שכל הנביאים הם תלמידי משה רבינו. אם כן צריך כל נביא להתאים למה שלימד משה. משה רבינו בכל ביתי נאמן הוא. אע"פ שראה כל מה שנמצא בביתו של מלך, כל המרכבות והמלאכים והשכינה, לא סיפר כלום מזה, כי היה נאמן רוח מכסה דבר. והייתכן שיחזקאל יספר כל מה שראה. ולא עוד, אלא שדבר זה נראה שגעון. כי נאמן רוח מכסה דבר פירשו בתחילת האדרא שהוא מי שיש לו כלים להכיל בתוכו את החזיון. ומי שאין לו נאמנות רוח הוא הולך רכיל, לפי שאין לו מקום בפנימיותו להכיל את הגילוי הוא מקשקש והולך איתו ומספר הכל לחוץ. וכי יחזקאל הנביא משוגע היה או רשע היה. ה. תשאל עוד, הלא יחזקאל בחוץ לארץ היה, על נהר כבר, הוא נהרות בבל עליה ישבנו בחסרנו את שיר ה'. ואיך ראה יחזקאל הכל בחוץ לארץ ולמדנו אין השכינה שורה אלא בארץ ישראל. אבל יש להתבונן במצבו וזמנו של יחזקאל. יחזקאל עומד בימי תחילת גלות בבל. כמו שפרשה שלנו עומד על תחילת ימי גלות מצרים. אבל שינוי גדול יש ביניהם. והוא ניכר מפורש בדברי תורה. אין התורה מספרת כמעט כלל את צער גלות מצרים. והירידה למצרים עצמה מתוארת בצורה נייטראלית ולא בצער כלל. אבל גלות בבל מסופרת באריכות בספרי נביאים וכתובים וכמה קינות נכתבו עליה. וההבדל הוא לפי שהרגיל בצער וקטנות אינו מרגיש בצרה. אבל הנמצא בתענוגי מלכים ויורד ברגע אחד לבירא עמיקתא וודאי מצטער מאד. כך ישראל בתחילת גלות מצרים היו קטנים והיו רגילים בצרות יעקב, לא היה הרגישו כאב בירידה לגלות. אבל בגלות בבל הלא ירדו מישיבת ארץ ישראל בתענוג מלכים, היה ירידתם לגלות שבר גדול. היה השבר למעלה ולמטה ובכל העולמות. ו. ובשבר הגדול הזה לא ידעו כלל מה לעשות, באו לפני יחזקאל ואמרו עבד שמכרו רבו וכו', אין לנו עוד כלום עם הויה ונעזבנו מכל וכל. אמר ה' לכל מחנותיו מה אתם עושים כאן נרדה נא אליהם, וירדה כל המרכבה העליונה ליחזקאל. ממש נפתחו השמים נקרעו השמים נשבר החוק הגדול שאין שכינה בחוצה לארץ וממילא ראה יחזקאל שם כל מה שראה. [ראו אור יקר לרמ"ק שמתמודד מאד הייתכן שתהיה שכינה בחו"ל ומנסה להסביר, מכל מקום החוק הזה נשבר והוא עצמו כותב אפילו יהודי אחד בקצה העולם שכינה עמו]. וסיפר לעמו הנה ה' עמכם לא עזבכם. ולא סיפר להם בכללות בלבד, כי למי זה עוזר חיזוק כללי ואפילו בהסתרה, לא חסרה לנו אמונה חסרה לנו ידיעה, סיפר להם בפרטי פרטים ואראה כך ואראה כך, וכך ידעו שאכן ירדה שכינה אצלם עם כל מחנותיה. אומר הזוהר אילו היה יחזקאל מגלה כפליים ממה שגילה גם לא היה עובר על נאמנות רוחו כי ככה צריך בגלות. וזה וודאי לקיחת רשיון של הזוהר עצמו לגלות יותר ויותר. ומששמעו וראו את זה כבר לא היה אכפת להם כל צער הגלות מרוב תענוג השכינה. ז. ומנין למד יחזקאל כל זה, והלא ליכא מידי דכתיבי בנביאים ולא רמיזי באורייתא. כל הנביאים הם סוג של מדרש על תורת משה. (כך פירוש רבי גרשון העניך מרדזין בפירושו תפארת החנוכי את השאלה והתשובה). לא למדו יחזקאל אלא מפרשת שמות. כתיב הבאים מצרימה את יעקב. וזו כפילות שכבר אמר בני ישראל, היה להם לומר הבאים איתו. אלא בני ישראל הם בני ישראל העליונים, חיה יש ברקיע ושמה ישראל, והם באו את יעקב התחתון למצרים. ירדה שכינה וכל מחנותיה למצרים וכולם רמוזים בפסוק זה שהאבות הן הן המרכבה, וי"ב השבטים הן הן חיות המרכבה, י"ב הוא ג' פעמים ד' דהיינו ארבע חיות שכל אחד מהם יש לו שלש בחינות. הם באו מצרימה. מרכבת יחזקאל אינו אלא פירוש י"ב שבטים שנכפלו בתחילת ספר שמות לומר יש כאן עוד התחלה עמוקה של גילוי שכינה שלא היה עד עכשיו. יחזקאל אינו אלא מפרש מי הם איש וביתו שבאו עם יעקב. ח. בפרשת ויגש נאמרה לנו באופן כללי, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. וזה אינו מועיל אלא ליעקב בעצמו. אבל בפרשת שמות נפרט כל סדרי המרכבה, שאין ידיעה כללית ואמונה כללי מספיקה אלא ראיה פרטית ומפורטת של כל דרכי המלאכים הסובבים את השכינה שהם דרכי השבטים הסובבים את יעקב.

155. זוהר שמות – מרכבת יחזקאל הוא פירוש ואלה שמות

השיעור הוקדש על ידי אבי מורי שליט"א לעילוי נשמת ר' שמעון יצחק בן ר' יקותיאל צבי - יארצייט י"ד אדר. דף מקורות לזוהר ומפרשים א) ואתה תצוה. ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה קח לך בשמים ראש. [וכן עוד אחד שלא נזכר בזוהר, להלן לא יג ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי וגו'] ריבוי הפניות הישירות הללו אל הגוף השני של משה אומרים לנו משהו. ידועה ההערה שלא נזכרה שמו של משה בפרשת תצוה, אך זו הערה משנית אל הדגשה זו של ואתה. שנראה כמו שבמקום לדבר בשפה אובייקטיבית בגוף שלישי נתוספה כאן הדגשה בגוף שני לומר ואתה במקום הסדר הרגיל וידבר אל משה צו וכו'. הדגשה זו קוראת לנו למשש במילים הללו איזה טעם אפשר לנו לטעום בהם. ב) לפי הקשר הפרשיות הרי נאמרו כאן פרשיות ארוכות של מצוות כלליות שהם דרשות כלליים לכל ישראל, שכולם יקחו לי תרומה ויעשו לי מקדש, אלה הם אמירות מאד פומביות וכלליות, אפשר המצוות הכי פומביות שישנם, בנין המשכן וההתנדבות אליה. והם חלים על כל פרט ופרט מן הכלל הגדול. אך אחר הדרשה הגדולה שיתרמו כולם אל המשכן כמו פונה ה' אל משה לבדו ואומר לו בלחישה 'ואתה', בשבילך יש לי תפקיד אחר, לך יש שמיעה אחרת כאן שהוא לא מה ששמעו כולם, ואתה תצוה, ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר. אלה הם מצוות פרטית עבורך בלבד מפה לאוזן. עלינו להצטופף לתוך אינטימיות זו ולשמוע מה יש ב'ואתה' זה. ג) אמר ר' חייא, כלא ברזא עילאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. הסתכל ר' חייא במילון הגדול של הזוהר המתרגם את כל התורה כולה לשמותיו של הקב"ה. וראה שם כי מילת 'אתה' רומזת תמיד אל השכינה היא מידת המלכות דאצילות. פירש כי מה שהודגשה כאן 'ואתה', הוא לומר שיש לכלול את השכינה הזאת בתוך כל העשיות הללו, ולא יעשה אותם משה התחתון לבדו, או אף הבחינה העליונה הנרמזת במשה, אלא צריך לכלול כאן את השכינה. ד) תרגום מילוני זה עלינו לטעום אותו. כי כל מצווה ומצווה יש לו שומע ומשמיע. ה' מדבר ומצווה והאדם המצווה שומע. כלומר יש דובר, ויש 'אתה' הנוכח השומע ומקבל את הדיבור. ההימצאות במקום כזה של 'ואתה' המסוגל להיות זה שאליו הדיבור פונה, לא דבר ריק הוא. הלא כל שיחה שבעולם צריכה הוא להיות בין שני גופים המתאימים באפשרותם להיות שומע ומשמיע. כהלכה צריך שיכוונו שומע ומשמיע. צריכים שיהיו מכוונים בשפתם ובמדרגתם במידת מה שיתאפשר הדיבור כלל. בין החכם והעשיר הגדול ובין העני הטיפש הגדול לא ייתכן דיבור כי האני של שניהם אינו מכוון ואינם יכולים לעמוד במקום כזה לדבר ביניהם. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין באמת נברא בעולם שמסוגל להיות ה'אתה' שאליו פונה דבר ה'. זה בלתי אפשרי במציאות ואילו יתעקש ה' לדבר אל האדם הרי יתבטל האדם ממציאותו. ה) בטרם כל קבלת התורה והמצווה, עלינו להצטופף ולהתקרב להיות 'אתה' כזה שאליו מדבר ה', שהוא סוג של אתה שונה מכל אתה הנמצא בעולם. אך הצטופפות זו בלתי אפשרית. כך כתוב 'ויתיצבו בתחתית ההר'. נעמדו בני ישראל בעמידה כזו שהם יכולים להיות המקבלים של מעמד ההר, בתחתית ההר. ועל כך דרש רב אבדימי, מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. כלומר התייצבות כזו להיות השומע את התורה, היא כמו הר שלם הנופל על האדם ומפוררו לפירורים קטנים כשעיר הנופל מן העזאזאל. אין באמת יכולת באדם להתייצב בתחתית ההר. ואם קרה כדבר הזה בסיני ממילא התבטלו נפשותיהם רצונותיהם בכלל, כפה עליהם את ההר, על כל דיבור פרחה נשמתם. ו) שאלו התוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע ולמה צריך לכפות עליהם. וענו שמא יהיו חוזרים כשראו את האש הגדולה. ודבריהם פלואים לולא הבנה זו. האש הגדולה הוא כמאמר הפסוק כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. אי אפשר לבשר לשמוע קול אלהים מתוך האש ולחיות. בשר ודם שחושב שיכול לומר נעשה ונשמע שיהיה האני שלו מקבל את התורה מרצון זה אפשרי רק נעשה טרם לנשמע, טרם שמעו וחשו את האש הגדולה אפשר לאדם לדמות שהוא המקבל. אך ברגע שהופיעה האש הגדולה ממילא חזרו בהם כלומר התבטל בכלל האפשרות שיהיה שומע כאן. ועל כך אמרו ישראל בפירוש למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. הוצרכו להחליף את 'ואתה' ב'משה', שיהיה להם למתורגמן לתרגם הכל לגוף שלישי ואז לא ימותו. (והנה 'ואתה' תצוה תנועה היפכית לזה, כאשר נראה). ז) מצב הזה שבצידו הטוב הוא כניעת כל מציאות הנפש והרצון להיות תחת ההר, הוא עצמו הוא בצידו השני 'ויסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר'. כל הפריקות עול שבעולם, שהן הן מודעה רבה לאורייתא, אינו אלא אותו מציאות של הנפש האומר אי אפשר לעמוד תחת ההר פן נמות, ממילא הוא בורח. אין בין הבורח מהר ה' לבין המתייצב תחתו בכפיה אלא תגובה שונה לאותו דבר. כל הפריקות עול שבעולם הוא החזרה מתוך האש הגדולה של מתן תורה ופריחת נשמתם. ח) רצונו של מקום שיהיה הכל 'מתוך בני ישראל'. שיהיו הם הרוצים הם המקבלים עליהם, שיהיה שומע ומשמיע. בהכרח שהדבר אפשרי ולא יתבטלו הכלים מקיומם. סוד זה הוא סוד השכינה שהיא 'ואתה'. כלומר כל זה אפשרי רק כאשר הקב"ה מדבר אל בני ישראל אינו מדבר בעצם אליהם אלא אל השכינה. ומהו השכינה. השכינה הוא מציאות זאת עצמו שרצה הקב"ה שיהיה אתה ולא הוא ושמו בלבד, ואל רצון זה הוא מדבר כאשר הוא מצווה את בני ישראל ואת משה. במילים אחרות הקבלה מרצון אינו אפשרי לאדם אבל היא אפשרית לשכינה שזו כל מציאותה והנמען של הדיבור הוא השכינה עצמה. ט) הדור קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס, אהבה זו נתפרש טיבה ברמב"ן שהוא הקל וחומר אם מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן. פירוש כל הקבלה של פסח יציאת מצרים ומתן תורה היה ממקום של עבדות, שהוציאנו ה' לחרות ונהיינו עבדים לו. ובכל זה עוד לא היה 'אתה' וממילא היה בצד של מוות פן נמות. אך בפורים לא היה התגלות בכח הזה, אלא יצאו ממות לחיים. כלומר מאותו מות של תאכלנו האש הגדולה, יצאו לחיים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים. י) וזהו קיימו מה שקיבלו כבר. קיום פירושו אישור, מלשון יתקיים השטר בחותמיו. כלומר אם יש שטר ואינו ברור שיש כאן חותם, כי ייתכן שהיה באונס. והאונס פירושו שאין כאן 'אני רוצה' של חותם השטר, כי אם הוא אונס הרי הוא שטר חד צדדי ואין כאן גוף שני. כאשר החותמים מקיימים את השטר הם מאשרים שיש כאן עוד צד אמיתי. זהו קיום התורה בפורים כמו קיימו את הכלי, החזיקו את הכלי השומע וראו בו כח רצון עצמאי, כח השכינה שהיא ואתה. יא) ר' יצחק הוסיף כי ואתה אינו השכינה בלבד, אלא נהורא עילאה ונהורא תתאה כליל כחדא נקרא ואתה. וי"ו תפארת את"ה שכינה. כי השכינה כאן אינה נפרדת כאילו יש שומע ומשמיע אבל בכל תנועה יש יחוד זו"נ שלם. יב) ר' אלעזר אמר שאין לדרוש ממילת ואתה ככה, כי ואתה הרי הוא האדם משה השומע. אבל הוא דורש אותו דבר מן הפסוק 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה'. מי בהמה, שם ב"ן שהוא השכינה, בהמה נתנה חכמה ובינה. ופירש תפארת החנוכי בשם הרבי ר' בונם זיע"א, שהבהמה הוא כח הגוף שבה עצמה יש כח מיוחד של חכמה, שאינה צריכה לקבל מן הנשמה אבל הכלי הבהמה יש בו חכמה ותבונה מה' עצמו. יג) ר' שמעון הוסיף ואמר שגם פסוק זה אינו ראיה כ"כ, אבל הראיה הוא מפסוק כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. והיה צריך לומר אשר מלאתים. אלא מלאתיו לההוא לב, דהיינו השכינה, ומן השכינה הביא רוח חכמה בלב חכמי לב. והוסיף שאין זה סותר את עיקר הפסוקים, כי ה'אתה' המצווה צריך לחכות עד שישמע בלחישו מן הלב שהוא רוח השכינה בליבו מה לעשות ואחר כך יעשה. https://youtu.be/VJ6WNeekzNs

השיעור הוקדש על ידי אבי מורי שליט"א לעילוי נשמת ר' שמעון יצחק בן ר' יקותיאל צבי - יארצייט י"ד אדר. <a href="http://www.sefaria.org/sheets/222978" rel="nofollow" target="_blank">דף מקורות לזוהר ומפרשים</a> א) ואתה תצוה. ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה קח לך בשמים ראש. [וכן עוד אחד שלא נזכר בזוהר, להלן לא יג ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי וגו'] ריבוי הפניות הישירות הללו אל הגוף השני של משה אומרים לנו משהו. ידועה ההערה שלא נזכרה שמו של משה בפרשת תצוה, אך זו הערה משנית אל הדגשה זו של ואתה. שנראה כמו שבמקום לדבר בשפה אובייקטיבית בגוף שלישי נתוספה כאן הדגשה בגוף שני לומר ואתה במקום הסדר הרגיל וידבר אל משה צו וכו'. הדגשה זו קוראת לנו למשש במילים הללו איזה טעם אפשר לנו לטעום בהם. ב) לפי הקשר הפרשיות הרי נאמרו כאן פרשיות ארוכות של מצוות כלליות שהם דרשות כלליים לכל ישראל, שכולם יקחו לי תרומה ויעשו לי מקדש, אלה הם אמירות מאד פומביות וכלליות, אפשר המצוות הכי פומביות שישנם, בנין המשכן וההתנדבות אליה. והם חלים על כל פרט ופרט מן הכלל הגדול. אך אחר הדרשה הגדולה שיתרמו כולם אל המשכן כמו פונה ה' אל משה לבדו ואומר לו בלחישה 'ואתה', בשבילך יש לי תפקיד אחר, לך יש שמיעה אחרת כאן שהוא לא מה ששמעו כולם, ואתה תצוה, ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר. אלה הם מצוות פרטית עבורך בלבד מפה לאוזן. עלינו להצטופף לתוך אינטימיות זו ולשמוע מה יש ב'ואתה' זה. ג) אמר ר' חייא, כלא ברזא עילאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. הסתכל ר' חייא במילון הגדול של הזוהר המתרגם את כל התורה כולה לשמותיו של הקב"ה. וראה שם כי מילת 'אתה' רומזת תמיד אל השכינה היא מידת המלכות דאצילות. פירש כי מה שהודגשה כאן 'ואתה', הוא לומר שיש לכלול את השכינה הזאת בתוך כל העשיות הללו, ולא יעשה אותם משה התחתון לבדו, או אף הבחינה העליונה הנרמזת במשה, אלא צריך לכלול כאן את השכינה. ד) תרגום מילוני זה עלינו לטעום אותו. כי כל מצווה ומצווה יש לו שומע ומשמיע. ה' מדבר ומצווה והאדם המצווה שומע. כלומר יש דובר, ויש 'אתה' הנוכח השומע ומקבל את הדיבור. ההימצאות במקום כזה של 'ואתה' המסוגל להיות זה שאליו הדיבור פונה, לא דבר ריק הוא. הלא כל שיחה שבעולם צריכה הוא להיות בין שני גופים המתאימים באפשרותם להיות שומע ומשמיע. כהלכה צריך שיכוונו שומע ומשמיע. צריכים שיהיו מכוונים בשפתם ובמדרגתם במידת מה שיתאפשר הדיבור כלל. בין החכם והעשיר הגדול ובין העני הטיפש הגדול לא ייתכן דיבור כי האני של שניהם אינו מכוון ואינם יכולים לעמוד במקום כזה לדבר ביניהם. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין באמת נברא בעולם שמסוגל להיות ה'אתה' שאליו פונה דבר ה'. זה בלתי אפשרי במציאות ואילו יתעקש ה' לדבר אל האדם הרי יתבטל האדם ממציאותו. ה) בטרם כל קבלת התורה והמצווה, עלינו להצטופף ולהתקרב להיות 'אתה' כזה שאליו מדבר ה', שהוא סוג של אתה שונה מכל אתה הנמצא בעולם. אך הצטופפות זו בלתי אפשרית. כך כתוב 'ויתיצבו בתחתית ההר'. נעמדו בני ישראל בעמידה כזו שהם יכולים להיות המקבלים של מעמד ההר, בתחתית ההר. ועל כך דרש רב אבדימי, מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. כלומר התייצבות כזו להיות השומע את התורה, היא כמו הר שלם הנופל על האדם ומפוררו לפירורים קטנים כשעיר הנופל מן העזאזאל. אין באמת יכולת באדם להתייצב בתחתית ההר. ואם קרה כדבר הזה בסיני ממילא התבטלו נפשותיהם רצונותיהם בכלל, כפה עליהם את ההר, על כל דיבור פרחה נשמתם. ו) שאלו התוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע ולמה צריך לכפות עליהם. וענו שמא יהיו חוזרים כשראו את האש הגדולה. ודבריהם פלואים לולא הבנה זו. האש הגדולה הוא כמאמר הפסוק כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. אי אפשר לבשר לשמוע קול אלהים מתוך האש ולחיות. בשר ודם שחושב שיכול לומר נעשה ונשמע שיהיה האני שלו מקבל את התורה מרצון זה אפשרי רק נעשה טרם לנשמע, טרם שמעו וחשו את האש הגדולה אפשר לאדם לדמות שהוא המקבל. אך ברגע שהופיעה האש הגדולה ממילא חזרו בהם כלומר התבטל בכלל האפשרות שיהיה שומע כאן. ועל כך אמרו ישראל בפירוש למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. הוצרכו להחליף את 'ואתה' ב'משה', שיהיה להם למתורגמן לתרגם הכל לגוף שלישי ואז לא ימותו. (והנה 'ואתה' תצוה תנועה היפכית לזה, כאשר נראה). ז) מצב הזה שבצידו הטוב הוא כניעת כל מציאות הנפש והרצון להיות תחת ההר, הוא עצמו הוא בצידו השני 'ויסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר'. כל הפריקות עול שבעולם, שהן הן מודעה רבה לאורייתא, אינו אלא אותו מציאות של הנפש האומר אי אפשר לעמוד תחת ההר פן נמות, ממילא הוא בורח. אין בין הבורח מהר ה' לבין המתייצב תחתו בכפיה אלא תגובה שונה לאותו דבר. כל הפריקות עול שבעולם הוא החזרה מתוך האש הגדולה של מתן תורה ופריחת נשמתם. ח) רצונו של מקום שיהיה הכל 'מתוך בני ישראל'. שיהיו הם הרוצים הם המקבלים עליהם, שיהיה שומע ומשמיע. בהכרח שהדבר אפשרי ולא יתבטלו הכלים מקיומם. סוד זה הוא סוד השכינה שהיא 'ואתה'. כלומר כל זה אפשרי רק כאשר הקב"ה מדבר אל בני ישראל אינו מדבר בעצם אליהם אלא אל השכינה. ומהו השכינה. השכינה הוא מציאות זאת עצמו שרצה הקב"ה שיהיה אתה ולא הוא ושמו בלבד, ואל רצון זה הוא מדבר כאשר הוא מצווה את בני ישראל ואת משה. במילים אחרות הקבלה מרצון אינו אפשרי לאדם אבל היא אפשרית לשכינה שזו כל מציאותה והנמען של הדיבור הוא השכינה עצמה. ט) הדור קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס, אהבה זו נתפרש טיבה ברמב"ן שהוא הקל וחומר אם מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן. פירוש כל הקבלה של פסח יציאת מצרים ומתן תורה היה ממקום של עבדות, שהוציאנו ה' לחרות ונהיינו עבדים לו. ובכל זה עוד לא היה 'אתה' וממילא היה בצד של מוות פן נמות. אך בפורים לא היה התגלות בכח הזה, אלא יצאו ממות לחיים. כלומר מאותו מות של תאכלנו האש הגדולה, יצאו לחיים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים. י) וזהו קיימו מה שקיבלו כבר. קיום פירושו אישור, מלשון יתקיים השטר בחותמיו. כלומר אם יש שטר ואינו ברור שיש כאן חותם, כי ייתכן שהיה באונס. והאונס פירושו שאין כאן 'אני רוצה' של חותם השטר, כי אם הוא אונס הרי הוא שטר חד צדדי ואין כאן גוף שני. כאשר החותמים מקיימים את השטר הם מאשרים שיש כאן עוד צד אמיתי. זהו קיום התורה בפורים כמו קיימו את הכלי, החזיקו את הכלי השומע וראו בו כח רצון עצמאי, כח השכינה שהיא ואתה. יא) ר' יצחק הוסיף כי ואתה אינו השכינה בלבד, אלא נהורא עילאה ונהורא תתאה כליל כחדא נקרא ואתה. וי"ו תפארת את"ה שכינה. כי השכינה כאן אינה נפרדת כאילו יש שומע ומשמיע אבל בכל תנועה יש יחוד זו"נ שלם. יב) ר' אלעזר אמר שאין לדרוש ממילת ואתה ככה, כי ואתה הרי הוא האדם משה השומע. אבל הוא דורש אותו דבר מן הפסוק 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה'. מי בהמה, שם ב"ן שהוא השכינה, בהמה נתנה חכמה ובינה. ופירש תפארת החנוכי בשם הרבי ר' בונם זיע"א, שהבהמה הוא כח הגוף שבה עצמה יש כח מיוחד של חכמה, שאינה צריכה לקבל מן הנשמה אבל הכלי הבהמה יש בו חכמה ותבונה מה' עצמו. יג) ר' שמעון הוסיף ואמר שגם פסוק זה אינו ראיה כ"כ, אבל הראיה הוא מפסוק כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. והיה צריך לומר אשר מלאתים. אלא מלאתיו לההוא לב, דהיינו השכינה, ומן השכינה הביא רוח חכמה בלב חכמי לב. והוסיף שאין זה סותר את עיקר הפסוקים, כי ה'אתה' המצווה צריך לחכות עד שישמע בלחישו מן הלב שהוא רוח השכינה בליבו מה לעשות ואחר כך יעשה. <a href="https://youtu.be/VJ6WNeekzNs" rel="nofollow" target="_blank">https://youtu.be/VJ6WNeekzNs</a>

162. זוהר תצוה – ואתה תצוה – וקבלת התורה מאהבה

דף מקורות לזוהר א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מתרגם ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. המילה משפט יכול להיות הדין ויכול להיות גם העונש או פסק גמר הדין. הזוהר מבין במילה דינים שהתרגום מתרגם שאפשר לפרש את המשפטים כאן גם במובן של עונשים, דהיינו הפסק דין או הגמר דין. עלינו להתבונן עוד במילה הזו משפט ולהבין מאיפה היא מגיעה ולאן היא הולכת. ב) ר' שמעון דורש כי מהו המשפט והעונש הזה, אילין אינון סידורא דגלגולא דינין דנשמתא. סוד הגלגול הוחזק אצל המקובלים הקדמונים לסוד גדול, ועלינו להבין את הסוד שבו שאינו ידיעה בעלמא שנשמות מתגלגלות בעולם כי זה אינו סוד, וגם אינו נצרך לעבודת ה' אלא אולי להצדקת משפט ה' (כאשר כתב רמב"ן בפירושו לאיוב). אבל יש בידיעה זו ידיעה חשובה כמו כל ידיעות החכמה שהם הופכות את צורת האדם וסדר עבודתו להיות מיודעי מדע חכמי לב המבינים מה הם מאין הם באים ולאן הם הולכים. כשם שידיעת הספירות הוא ידיעה עליונה במציאות ה' כך ידיעת מהות הנשמה והתורה הוא ידיעה עליונה בעניינים אלה וכך ידיעת הגלגול הוא ידיעה עליונה בכל סדר העבודה והמשפט שהוא מעיקרי הנושאים הצריכים הבנה והוא מסוג ההבנה שצריך להיות אליה חכם לב לעמוד על עניינה. הוא הבנת הדין השייך לנשמה עצמה ולא למעשיה בלבד. (ולא נוכל לכלול כאן כל הנדרש להבנה זו וראה במראי מקומות שנסמנו במקורות ועוד בשער הגלגולים של האריז"ל כולו בעיקר בהקדמות ראשונות שבו העוסקים במהות הענין אבל נטעם לפי דרכנו בפרשה) ג) אחת השאלות הרווחות בתחילת משפטים שאינם שאלות כלל הוא המשך פרשת המשפטים למעמד הגדול של מתן תורה. אך עוד יש בהמשכה זו מה להבין בה. אומר תפארת החנוכי שיש מאמרות, ויש דיברות, ויש משפטים. והם מדרגות שונות של התגלות והתפרטות אותם הדברים (דהיינו הע"ס). ואפשר לראות שכל משפטי פרשת משפטים הם הרחבות פרטים ועניינים שבעשרת הדברות (ונתבאר גם בחלק הפשט). ולדוגמא כל משפטי הגניבה ותשלומי כפל וארבעה וחמישה והבא במחתרת וכו' הם פירוטים של לא תגנוב. וכל משפטי הרוצח בשגגה והחובל הם פירוטים של לא תרצח. דהיינו הם מביאים את האור של עשרת הדברות לשאלות מעשיות הנופלות בהם ותיקוני קלקולים שייתכנו בהם. ד) הדבר המאפיין את כל המשפטים ביחס אל הדיברות הוא שאינם מצוות כלליות המוסרות את הדיבור אלא הם עוסקים במצבים של דיעבד אחר שנוצר קלקול ועוסקים בדרכים השונות להחזיר את סדר המשפט על מקומו ולתקן את הקלקול. אם גנבת כיצד תחזיר באופן שיעלה הדבר לתיקונו. ואם חבלת כיצד בדיוק שמים את הנזק. ובדבר זה יש פרטים רבים לאין חקר, שהם כל ענין סדר נזיקין, שצריך לפרט בדיוק את הנזק הנעשה ואת הדרך היותר טובה לתקן אותו. ואין זה דבר פשוט כי על פי רוב לא נזכור שיש לשלם בחבלה גם נזק וגם צער וגם ריפוי וגם שבת וגם בושת. או שהגנב עליו לשלם גם מה שהיה הנגנב יכול להרוויח בחפצו בזמן הגניבה. או למדוד את מידת הכוונה והאחריות של בעל השור לנזקי שורו. וכן הלאה. ובזה יש חכמה גדולה הרוצה להחכים יעסוק בדיני נזיקין. ה) עלינו לעמוד על כך שכל הסדר הזה אינו עוסק כלל בצורה המוכרת לנו כצורה של חטא ותשובה. תשלומי הגנב אינם עוסקים בדרך התשובה שלו, אלא בדרך החזרת הסדר הנכון על כנו. יש כאן הסתכלות אחרת לגמרי שיש לבארו מכמה פרטים. תחילה שסדר נזיקין איננו מתעסק כלל עם החטא שבדבר. גם נזק שאין בו שום 'חטא' עדיין אפשר לשאת עליו באחריות. והאחרונים האריכו לחקור איזה עבירה הוא להזיק לחבירו. אע"פ שברור שזה עבירה ואין לעשות כן. כמו כן ברור שמסכת נזיקין אינה עומדת על העבירה הזאת. היא עומדת על הצורך לתקן את הקלקול ולא על הצורך לקבוע מהו עבירה ומה אינו עבירה. המילה המאפיינת של סדר נזיקין הוא 'חייב בתשלומין'. לא 'חייב בנפשו'. וגם לא 'עבר עבירה או לא עבר'. ניתן לראות זאת כהסתכלות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. מה שנמצא כאן במרכז אינו האני והאדם שנפגם בחטא אלא המציאות האובייקטיבית שנחסר מן הנגנב גניבתו וצריך להחזירו אליו. בעוד התשובה עומדת כולו על היטהרות הסובייקט הרי המשפטים עוסקים כולם בהחזרת משפט צדק אובייקטיבית. ו) הנשמה עצמה יש בה חלק השייך לסוגיית התשובה, והוא החלק הסובייקטיבי, האני שאדם נולד איתו ומרחיב בהתבגרותו, אשר הוא הצריך לעשות תשובה על חטאיו ובו אנחנו עוסקים בכל שיחת החטא והעונש והתשובה שלנו. אבל יש עוד חלק של הנשמה והוא המציאות האובייקטיבת שלו. או תאמר התפקיד שהוטל עליו ביצירתו עוד בטרם רדתו לעולם. או תאמר הפוטנציאל שהוא אמור להשיג. וזה החלק יש לו דרכי תיקון נפרדים לגמרי מכל דרכי התשובה. כי דרך משל אם יש מציאות שנקרא נשמת משה רבינו ותפקידו הוא להמשיך תורה בעולם. הרי אם יחטא משה רבינו אפילו יתחרט ויטהר הסובייקט שלו לגמרי, עוד אנחנו צריכים להשלים את המציאות שהוא נועד עבורו והוא למסור את התורה כולה. וכן כל אחד לפי עניינו הפרטי. ז) לגבי החלק הזה נדרש ענין הגלגול. הגלגול איננו מתייחס ל'אני' של האדם כי לא זה המתגלגל והרי אין אני זוכר או קשור כלל לגלגול הקודם שלי. (ואפשר שזה כוונת הרמ"ק כאן שיש מסך שהנשמה עוברת בהתגלגלה שהיא שוכחת את הקודם). אבל הגלגול עיקרו נועד כמו תשלומי הגנב להשלים את החסר במציאות או מטרת הנשמה. ולפיכך לא נכון לפענ"ד להסתכל על עצם הגלגול כעונש כלל (ודלא כדברי רמ"ק כאן ואחריו הרבה ספרים שזהו העונש הגדול ביותר, שהרי הוא נדחה שוב לעולם הזה והוא קרוב להפסד. רעיון זה אבסורדי בעיני). כי איננו משתייך לסוגיית שכר ועונש כלל, אלא הוא שייך לסוגיה יותר עמוקה אובייקטיבית של כיצד משלימים את החסר בעולם ואת השייך לנשמה זו. ואינו ענין שיש לחוש בו טוב ורע סובייקטיבי אלא כמו שהעולם חייב להגיע אל תיקונו במשפטי הגנב והעבד וכו' מבלי קשר למידת הצדקות שלהם אישית. ח) המשפט הראשון בפרשה כאן הוא קניית עבד עברי, שהוא הנמכר בגניבתו היינו מדובר כבר במצב של כשלון גדול, אע"פ שהפסוק אינו מספר הכשלון כלל כנ"ל. שורש מצוה זו הוא בשני דברות שונות שהם מצוות אנכי ומצוות השבת. במובן ראשון פרשת העבד הוא התפשטות של מצוות אנכי שאומר אנכי אלהיך לי בני ישראל עבדים, ולקנין זה יש משמעות עד שהוא משמעות ארצית משפטית שיש הגבלה עד כמה אפשר לבני ישראל להשתעבד לבני אדם מבחינה משפטית קניינית כי בסופו של דבר שייר הקב"ה תמיד לעצמו חלק בקנין שהוא אנכי ה"א. הרי זה התפשטות אחת גדולה של מצוות אנכי. ט) עוד מתפשטת כאן מצוות השבת, שהיא בעצמה התפשטות של מצוות אנכי. כשם ששייר הקב"ה בכל נפשות ישראל חלק לעצמו שאינו נקנה לאחרים לעולם. כך שייר לעצמו בזמן עבודתם ואמר ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת לה'. וכשם ששייר לעצמו בזמן כל שבוע כך ובאותו המידה שייר לעצמו בכל ממכר עבד שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. ולפיכך זו מצוה ראשונה בסדר משפטים כשם שהשבת מצווה ראשונה של התפשטות אנכי בהרבה פרשיות. י) דרש רבי שמעון, כשם ששיור זה בנשמות כל אחד בתוך עצמו, וכל עבד בזמן עבודתו. כך באופן רחב בחלוקת הנשמות כולם יש שיור כזה. ישנם נשמות שהם בבחינת עבד. הם נשמות של עולם העבד מט"ט. הם המתגלגים שש שנים עד שיתוקנו ששת המדרגות שלהם. אבל ישנם נשמות שאינם בבחינת עבד אלא בבחינת בן, הם הנשמות של השכינה בעולם האצילות. עליהם נאמר ובשביעית יצא לחופשי חינם. הם אינם מתגלגלים להיות בעבודת עבד אלא תמיד הם חופשיים. יא) ירד סבא מעולם העליון ותמה עליו, הלא בפירוש כתוב בשמירת שבת אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך. אם כן גם לעבד ואמה ושפחה ובהמה יש שביתה בשבת. ואתה אומר שאין השבת אלא מי שהוא בן חורין. אם כן ממה נפשך, אם השבת הוא הבן חורין כיצד ניתן חירות לעבד בשבת. ואם גם העבד יש לו חירות בשבת מה הפרש יש בינו לבין הבן חורין שהוא שובת בשבת. ואדרבה משמע שגם הבן חורין עובד בימות החול ואינו שובת אלא בשבת. יב) אמר רבי שמעון כאן יש סוד גדול. והוא כי לא כמו שחשבת בתחילה רק הבינונים מתגלגלים ולא הצדיקים. (ולפי דרכנו ייתכן - לא כמו שחשבת שהגלגול מדרכי העונש הוא שאז אינו שייך אלא לרשעים ובינונים שנשאר להם מה לתקן). אלא וודאי גם הצדיקים מתגלגלים. אבל הגלגול שלהם אינו דומה לגלגול הרשעים. כי עליהם נאמר לא תעבוד בו עבודת עבד, אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. והיינו אם אחרת יקח לה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. משא"כ הרשעים שבגלגולם הם עובדים עבודת עבד ממש. יג) סוד זה נפרשנו כפי דרכנו, כי קושיא גדולה שאלנו למעלה מה יתרון לגלגול והלא הוא קרוב להפסד מן השכר כתכונת העולם הזה. ובאמת שאלה זו קשה על ירידת הנשמה לעולם בכללותו. אך צריך להבין את דרך גלגול נשמת הצדיק שאינו דומה כלל לדרך גלגול נשמת הרשע. (ולפי האמת כל הנשמות הם נשמות הצדיקים, שהרי כך כתוב הקב"ה ברא נשמות צדיקים, ולא ברא נשמות רשעים כלל. וזה הסוד המתבאר מתוך המשך הזוהר על מדרגות הנרנח"י. וראה תפארת החנוכי בזה) כי גלגול הצדיק הוא לטובה ולא לרעה. ככתוב גמלתהו טוב ולא רע. הוא מרוויח את שכר זכויות גלגולו ואינו נפסד בחטאי גלגולו. כי תכונת הנשמה העליונה דאצילות שהיא איננה יכולה לחטוא כלל וזו מהותה. ומה שאדם חוטא אינו אלא בהסתלקות אותו הנשמה. והסתלקות זו וודאי פגם גדול הוא שאין באדם נשמה זו עכשיו. אבל אין זה אלא באדם. מצד הנשמה עצמה (שהוא האובייקטיביות) אין כאן פגם כלל אלא תעלה למקומה ותחכה להזדמנות לחזור ולתקן יותר. ולכן האמת הוא בהתגלגל הצדיק שהחטאים שלו אינם נחשבים כלל, והזכוית שלו נחשבים. יד) דוגמה לדבר עלינו לראות בנשמה יתירה של שבת שהוא גלגול ועיבור שכולנו מקבלים כל שבת. ורבים נוטים לחשוב בצורה סובייקטיבית מדי ולומר אם במוצאי שבת מסתלקת ואני חוזר לעבודת עבד של ימות החול, אם כן אין 'אני' הצדיק של הנשמה של שבת אלא מעורבב, או בכלל האמת הוא בחול ולא בשבת. אבל בהסתכלות קצת יותר אובייקטיבית אין צריך לדון על ה'אני' שלך כי אין דבר כזה קיים לפי האמת האובייקטיבית כלל. אלא בשבת שרתה הנשמה העליונה והיא הוסיפה זכות. ובמוצאי שבת נסתלקה ואינה נפגמת כלל בעבודת השבוע. וכאשר תחזור לשבת הבאה היא עומדת בדיוק באותו מקום שבו עמדה בשבת הקודמת ואין צריך לעשות כלל תשובה כאן כי לא זו הנשמה שחטאה, וכך מוסיפה הנשמה העליונה זכות מגלגול לגלגול עוד שיושלם כל חפצה ובלצ"ג.

<a href="http://www.sefaria.org/sheets/220208" rel="nofollow" target="_blank">דף מקורות לזוהר</a> א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מתרגם ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. המילה משפט יכול להיות הדין ויכול להיות גם העונש או פסק גמר הדין. הזוהר מבין במילה דינים שהתרגום מתרגם שאפשר לפרש את המשפטים כאן גם במובן של עונשים, דהיינו הפסק דין או הגמר דין. עלינו להתבונן עוד במילה הזו משפט ולהבין מאיפה היא מגיעה ולאן היא הולכת. ב) ר' שמעון דורש כי מהו המשפט והעונש הזה, אילין אינון סידורא דגלגולא דינין דנשמתא. סוד הגלגול הוחזק אצל המקובלים הקדמונים לסוד גדול, ועלינו להבין את הסוד שבו שאינו ידיעה בעלמא שנשמות מתגלגלות בעולם כי זה אינו סוד, וגם אינו נצרך לעבודת ה' אלא אולי להצדקת משפט ה' (כאשר כתב רמב"ן בפירושו לאיוב). אבל יש בידיעה זו ידיעה חשובה כמו כל ידיעות החכמה שהם הופכות את צורת האדם וסדר עבודתו להיות מיודעי מדע חכמי לב המבינים מה הם מאין הם באים ולאן הם הולכים. כשם שידיעת הספירות הוא ידיעה עליונה במציאות ה' כך ידיעת מהות הנשמה והתורה הוא ידיעה עליונה בעניינים אלה וכך ידיעת הגלגול הוא ידיעה עליונה בכל סדר העבודה והמשפט שהוא מעיקרי הנושאים הצריכים הבנה והוא מסוג ההבנה שצריך להיות אליה חכם לב לעמוד על עניינה. הוא הבנת הדין השייך לנשמה עצמה ולא למעשיה בלבד. (ולא נוכל לכלול כאן כל הנדרש להבנה זו וראה במראי מקומות שנסמנו במקורות ועוד בשער הגלגולים של האריז"ל כולו בעיקר בהקדמות ראשונות שבו העוסקים במהות הענין אבל נטעם לפי דרכנו בפרשה) ג) אחת השאלות הרווחות בתחילת משפטים שאינם שאלות כלל הוא המשך פרשת המשפטים למעמד הגדול של מתן תורה. אך עוד יש בהמשכה זו מה להבין בה. אומר תפארת החנוכי שיש מאמרות, ויש דיברות, ויש משפטים. והם מדרגות שונות של התגלות והתפרטות אותם הדברים (דהיינו הע"ס). ואפשר לראות שכל משפטי פרשת משפטים הם הרחבות פרטים ועניינים שבעשרת הדברות (ו<a href="https://yitzchoklowy.com/chumash/sefer-shemot/%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%9d/" rel="nofollow" target="_blank">נתבאר גם בחלק הפשט</a>). ולדוגמא כל משפטי הגניבה ותשלומי כפל וארבעה וחמישה והבא במחתרת וכו' הם פירוטים של לא תגנוב. וכל משפטי הרוצח בשגגה והחובל הם פירוטים של לא תרצח. דהיינו הם מביאים את האור של עשרת הדברות לשאלות מעשיות הנופלות בהם ותיקוני קלקולים שייתכנו בהם. ד) הדבר המאפיין את כל המשפטים ביחס אל הדיברות הוא שאינם מצוות כלליות המוסרות את הדיבור אלא הם עוסקים במצבים של דיעבד אחר שנוצר קלקול ועוסקים בדרכים השונות להחזיר את סדר המשפט על מקומו ולתקן את הקלקול. אם גנבת כיצד תחזיר באופן שיעלה הדבר לתיקונו. ואם חבלת כיצד בדיוק שמים את הנזק. ובדבר זה יש פרטים רבים לאין חקר, שהם כל ענין סדר נזיקין, שצריך לפרט בדיוק את הנזק הנעשה ואת הדרך היותר טובה לתקן אותו. ואין זה דבר פשוט כי על פי רוב לא נזכור שיש לשלם בחבלה גם נזק וגם צער וגם ריפוי וגם שבת וגם בושת. או שהגנב עליו לשלם גם מה שהיה הנגנב יכול להרוויח בחפצו בזמן הגניבה. או למדוד את מידת הכוונה והאחריות של בעל השור לנזקי שורו. וכן הלאה. ובזה יש חכמה גדולה הרוצה להחכים יעסוק בדיני נזיקין. ה) עלינו לעמוד על כך שכל הסדר הזה אינו עוסק כלל בצורה המוכרת לנו כצורה של חטא ותשובה. תשלומי הגנב אינם עוסקים בדרך התשובה שלו, אלא בדרך החזרת הסדר הנכון על כנו. יש כאן הסתכלות אחרת לגמרי שיש לבארו מכמה פרטים. תחילה שסדר נזיקין איננו מתעסק כלל עם החטא שבדבר. גם נזק שאין בו שום 'חטא' עדיין אפשר לשאת עליו באחריות. והאחרונים האריכו לחקור איזה עבירה הוא להזיק לחבירו. אע"פ שברור שזה עבירה ואין לעשות כן. כמו כן ברור שמסכת נזיקין אינה עומדת על העבירה הזאת. היא עומדת על הצורך לתקן את הקלקול ולא על הצורך לקבוע מהו עבירה ומה אינו עבירה. המילה המאפיינת של סדר נזיקין הוא 'חייב בתשלומין'. לא 'חייב בנפשו'. וגם לא 'עבר עבירה או לא עבר'. ניתן לראות זאת כהסתכלות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. מה שנמצא כאן במרכז אינו האני והאדם שנפגם בחטא אלא המציאות האובייקטיבית שנחסר מן הנגנב גניבתו וצריך להחזירו אליו. בעוד התשובה עומדת כולו על היטהרות הסובייקט הרי המשפטים עוסקים כולם בהחזרת משפט צדק אובייקטיבית. ו) הנשמה עצמה יש בה חלק השייך לסוגיית התשובה, והוא החלק הסובייקטיבי, האני שאדם נולד איתו ומרחיב בהתבגרותו, אשר הוא הצריך לעשות תשובה על חטאיו ובו אנחנו עוסקים בכל שיחת החטא והעונש והתשובה שלנו. אבל יש עוד חלק של הנשמה והוא המציאות האובייקטיבת שלו. או תאמר התפקיד שהוטל עליו ביצירתו עוד בטרם רדתו לעולם. או תאמר הפוטנציאל שהוא אמור להשיג. וזה החלק יש לו דרכי תיקון נפרדים לגמרי מכל דרכי התשובה. כי דרך משל אם יש מציאות שנקרא נשמת משה רבינו ותפקידו הוא להמשיך תורה בעולם. הרי אם יחטא משה רבינו אפילו יתחרט ויטהר הסובייקט שלו לגמרי, עוד אנחנו צריכים להשלים את המציאות שהוא נועד עבורו והוא למסור את התורה כולה. וכן כל אחד לפי עניינו הפרטי. ז) לגבי החלק הזה נדרש ענין הגלגול. הגלגול איננו מתייחס ל'אני' של האדם כי לא זה המתגלגל והרי אין אני זוכר או קשור כלל לגלגול הקודם שלי. (ואפשר שזה כוונת הרמ"ק כאן שיש מסך שהנשמה עוברת בהתגלגלה שהיא שוכחת את הקודם). אבל הגלגול עיקרו נועד כמו תשלומי הגנב להשלים את החסר במציאות או מטרת הנשמה. ולפיכך לא נכון לפענ"ד להסתכל על עצם הגלגול כעונש כלל (ודלא כדברי רמ"ק כאן ואחריו הרבה ספרים שזהו העונש הגדול ביותר, שהרי הוא נדחה שוב לעולם הזה והוא קרוב להפסד. רעיון זה אבסורדי בעיני). כי איננו משתייך לסוגיית שכר ועונש כלל, אלא הוא שייך לסוגיה יותר עמוקה אובייקטיבית של כיצד משלימים את החסר בעולם ואת השייך לנשמה זו. ואינו ענין שיש לחוש בו טוב ורע סובייקטיבי אלא כמו שהעולם חייב להגיע אל תיקונו במשפטי הגנב והעבד וכו' מבלי קשר למידת הצדקות שלהם אישית. ח) המשפט הראשון בפרשה כאן הוא קניית עבד עברי, שהוא הנמכר בגניבתו היינו מדובר כבר במצב של כשלון גדול, אע"פ שהפסוק אינו מספר הכשלון כלל כנ"ל. שורש מצוה זו הוא בשני דברות שונות שהם מצוות אנכי ומצוות השבת. במובן ראשון פרשת העבד הוא התפשטות של מצוות אנכי שאומר אנכי אלהיך לי בני ישראל עבדים, ולקנין זה יש משמעות עד שהוא משמעות ארצית משפטית שיש הגבלה עד כמה אפשר לבני ישראל להשתעבד לבני אדם מבחינה משפטית קניינית כי בסופו של דבר שייר הקב"ה תמיד לעצמו חלק בקנין שהוא אנכי ה"א. הרי זה התפשטות אחת גדולה של מצוות אנכי. ט) עוד מתפשטת כאן מצוות השבת, שהיא בעצמה התפשטות של מצוות אנכי. כשם ששייר הקב"ה בכל נפשות ישראל חלק לעצמו שאינו נקנה לאחרים לעולם. כך שייר לעצמו בזמן עבודתם ואמר ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת לה'. וכשם ששייר לעצמו בזמן כל שבוע כך ובאותו המידה שייר לעצמו בכל ממכר עבד שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. ולפיכך זו מצוה ראשונה בסדר משפטים כשם שהשבת מצווה ראשונה של התפשטות אנכי בהרבה פרשיות. י) דרש רבי שמעון, כשם ששיור זה בנשמות כל אחד בתוך עצמו, וכל עבד בזמן עבודתו. כך באופן רחב בחלוקת הנשמות כולם יש שיור כזה. ישנם נשמות שהם בבחינת עבד. הם נשמות של עולם העבד מט"ט. הם המתגלגים שש שנים עד שיתוקנו ששת המדרגות שלהם. אבל ישנם נשמות שאינם בבחינת עבד אלא בבחינת בן, הם הנשמות של השכינה בעולם האצילות. עליהם נאמר ובשביעית יצא לחופשי חינם. הם אינם מתגלגלים להיות בעבודת עבד אלא תמיד הם חופשיים. יא) ירד סבא מעולם העליון ותמה עליו, הלא בפירוש כתוב בשמירת שבת אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך. אם כן גם לעבד ואמה ושפחה ובהמה יש שביתה בשבת. ואתה אומר שאין השבת אלא מי שהוא בן חורין. אם כן ממה נפשך, אם השבת הוא הבן חורין כיצד ניתן חירות לעבד בשבת. ואם גם העבד יש לו חירות בשבת מה הפרש יש בינו לבין הבן חורין שהוא שובת בשבת. ואדרבה משמע שגם הבן חורין עובד בימות החול ואינו שובת אלא בשבת. יב) אמר רבי שמעון כאן יש סוד גדול. והוא כי לא כמו שחשבת בתחילה רק הבינונים מתגלגלים ולא הצדיקים. (ולפי דרכנו ייתכן - לא כמו שחשבת שהגלגול מדרכי העונש הוא שאז אינו שייך אלא לרשעים ובינונים שנשאר להם מה לתקן). אלא וודאי גם הצדיקים מתגלגלים. אבל הגלגול שלהם אינו דומה לגלגול הרשעים. כי עליהם נאמר לא תעבוד בו עבודת עבד, אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. והיינו אם אחרת יקח לה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. משא"כ הרשעים שבגלגולם הם עובדים עבודת עבד ממש. יג) סוד זה נפרשנו כפי דרכנו, כי קושיא גדולה שאלנו למעלה מה יתרון לגלגול והלא הוא קרוב להפסד מן השכר כתכונת העולם הזה. ובאמת שאלה זו קשה על ירידת הנשמה לעולם בכללותו. אך צריך להבין את דרך גלגול נשמת הצדיק שאינו דומה כלל לדרך גלגול נשמת הרשע. (ולפי האמת כל הנשמות הם נשמות הצדיקים, שהרי כך כתוב הקב"ה ברא נשמות צדיקים, ולא ברא נשמות רשעים כלל. וזה הסוד המתבאר מתוך המשך הזוהר על מדרגות הנרנח"י. וראה תפארת החנוכי בזה) כי גלגול הצדיק הוא לטובה ולא לרעה. ככתוב גמלתהו טוב ולא רע. הוא מרוויח את שכר זכויות גלגולו ואינו נפסד בחטאי גלגולו. כי תכונת הנשמה העליונה דאצילות שהיא איננה יכולה לחטוא כלל וזו מהותה. ומה שאדם חוטא אינו אלא בהסתלקות אותו הנשמה. והסתלקות זו וודאי פגם גדול הוא שאין באדם נשמה זו עכשיו. אבל אין זה אלא באדם. מצד הנשמה עצמה (שהוא האובייקטיביות) אין כאן פגם כלל אלא תעלה למקומה ותחכה להזדמנות לחזור ולתקן יותר. ולכן האמת הוא בהתגלגל הצדיק שהחטאים שלו אינם נחשבים כלל, והזכוית שלו נחשבים. יד) דוגמה לדבר עלינו לראות בנשמה יתירה של שבת שהוא גלגול ועיבור שכולנו מקבלים כל שבת. ורבים נוטים לחשוב בצורה סובייקטיבית מדי ולומר אם במוצאי שבת מסתלקת ואני חוזר לעבודת עבד של ימות החול, אם כן אין 'אני' הצדיק של הנשמה של שבת אלא מעורבב, או בכלל האמת הוא בחול ולא בשבת. אבל בהסתכלות קצת יותר אובייקטיבית אין צריך לדון על ה'אני' שלך כי אין דבר כזה קיים לפי האמת האובייקטיבית כלל. אלא בשבת שרתה הנשמה העליונה והיא הוסיפה זכות. ובמוצאי שבת נסתלקה ואינה נפגמת כלל בעבודת השבוע. וכאשר תחזור לשבת הבאה היא עומדת בדיוק באותו מקום שבו עמדה בשבת הקודמת ואין צריך לעשות כלל תשובה כאן כי לא זו הנשמה שחטאה, וכך מוסיפה הנשמה העליונה זכות מגלגול לגלגול עוד שיושלם כל חפצה ובלצ"ג.

160. זוהר משפטים – סדורא דגלגולא – דף צ”ד

מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ריינא ועזרא ולהצלחת התורמים בכל ענייניהם דף מקורות לזוהר שלמדנו והמפרשים שציטטנו א) התחלת פרשה זו מבטאת את הדרמה הסודית של יציאת מצרים, טרם החידוש ביציאת מצרים למטה ישנה חידוש בשמות הקודש, שממנה משתלשלים המאורעות שלמטה ושהם עניינם הפנימי. אם כן יש לעמוד מעט על חידוש שם הויה פה. עוד דרמה ישנה בתחלת פרשה זו והוא טענת משה למה הרעות, ודיבור ה' קשות אליו על זה, שממנו ממשיך לומר וארא אל אברהם וגו', וצריך להבין הקשר בין שני הדברים, שנראה כאילו יש הקבלה בין עליית המדרגה משם אל שדי להויה, לבין העליה מדיבור קשות לאמירה רכה של התחלת הפרשה. ב) [ביאור המשך הפרשה לפרשת הסנה וסירוב משה וויכוחו עם ה' שם, וביאור דברי רש"י שדיבר איתו קשות שהיה צליל קשה בתחילת הדיבור וזה הספיק למשה להבין שייכנע, ולא שהיה איזה דיבור קשות שאינו כתוב בפרשה]. ג) הזוהר פותח "בטחו בהויה עדי עד". ומפרש רמ"ק הקושי בפסוק זה, מאי קמשמע לן עדי עד, וכי הוה אמינא שיש לבטוח לה' עד זמן מסוים בלבד, ומה מוסיף עדי עד. אלא שצריך לדעת באיזה מידה יהיה הבטחון. הזוהר מתרגם בטחון לאתתקפא. דהיינו בטחון הוא בטיחות, מלשון בטיחות, בטחון עצמי. הבוטח בה' הוא שיש לו וודאות תקיפה בה' שיצליח. ודבר זה אינו פשוט כי יש לה' כמה מידות שאינם מתאימים למידה זו של בטחון. הן מלמטה. מידת הדין מאד חשובה ליישוב העולם וכל העולם עומד על מידת הדין אבל זה לא מקום שיש בו בטחון כי הצדק יכול לחייב דווקא שלא תצליח. כן מצד מעלה המידות שהם מקור לכל העולם הם השגה מופשטת נפלאה אבל מבחינתם הכל טוב והכל כלול ואי אפשר מצדם לבטוח בשום דבר. אבל הבטחון נתלה רק במידה שנקראת "עד", הוא מידת הז"א ככתוב בבוקר "יאכל עד". מידה זו כלולה מכל המידות, דהיינו אינו מידה מסוימת שאם יעבור עליה לא יהיה לו בטחון, אבל עיקרו הוא התקיפות שהוא יכול, ואיזה מידה שיצטרך יעזור לו. ד) נמצא מידת הבטחון עליונה ממידת המלכות שהוא מידת הדין. ובכדי להגיע אליו צריך להשיג מידת התפארת שהוא כללות המידות ובו ייתכן הבטחון. משה רבינו היה לו תקיפות רבה, שהרי הגיע ואמר אדני למה הרעות לעם הזה. ומאיפה היה לו תקיפות כזאת. לפי שהתאחז במידת עד שבו הבטחון. והתעלה על מידת הדין שנקרא אדני. לפיכך, אומר הזוהר, משה לא נח במקום מידת הדין, כי ידע שיש לו מדרגה יותר עליונה, ומתוך שהיתה לו מדרגה יותר עליונה היה יכול אפילו לצוות למידת הדין לעשות כחפצו, כאיש המצווה על ביתו, ומשה הוא איש האלהים בעלה של מידת הדין הנקראת אלהים. ה) בכל זאת היה כאן חטא כי באמת לא צריכים להתחצף כלפי מידת הדין, ומי שיודע להתנהג בה באמת יודע להתעלות ממנה גם מבלי חטא זה. אבל הסיבה העמוקה שמשה התחצף לה הוא שהוא מעותד למדרגה יותר גבוהה. וזה לימוד בהרבה עניינים שאדם שאינו מצליח להיאחז במידה מסוימת וחוטא כנגדה אע"פ שהוא חטא הוא הרבה פעמים לפי שהוא מעותד למדרגה יותר עליונה ולפיכך לא נח רוחו באותו מדרגה קטנה. ו) ממשיל ר' יוסי, משל למה הדבר דומה, בעל שהיתה לו מריבה עם אשתו, והתחילה להתרעם עליו. היה שם המלך ואמר אני המלך, שתקה. כלומר האשה הוא שם אלהים, והיא מתחילה לדבר איתו קשות וידבר אלהים אל משה. מיד ויאמר אליו אני ה'. אומר ה' הלא אני המלך ואני עשיתי לבעלך בעל עליה, אין לך מקום להתרעם. אפשר לדמות את זה לילד כשרוני שצריך לתת לו יותר מקום לבטא את עצמו אפילו שהוא מתחצף לפעמים, וכאשר ילד פשוט מתרעם עליו אומר המלמד לו אני המלמד, אני יודע מה שאני עושה, ומכוחי הוא עושה את זה. ז) וארא אל האבות באל שדי, ממשיל ר' יוסי עוד משל. למלך שהיה לו בת, וכל מי שרצה לדבר עם המלך היה מדבר איתו על ידי אותו הבת. השכינה טרם נישאה לאיש נקראת אל שדי. ובמידה זו דיבר אל האבות. נישאת הבת, אמר המלך מכאן ואילך לא אדבר דרך ביתי אלא אדבר לבעלה והוא ימסור את דברי. משה זוכה למדרגת בעל השכינה, ומכאן ואילך אינו מדבר עוד באל שדי אלא בשם הויה, או בשם אדני שהוא שם השכינה אחר שנישאת למשה. וכאשר האשה היתה לה מריבה עם בעלה ומתרעמת עליו, אומר המלך לבעל ראה איך זכית למדרגה שלא זכה לו איש זולתך, שאל הכל אני מדבר על ידי שליח ולך ישירות, והזהר בה.

מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ריינא ועזרא ולהצלחת התורמים בכל ענייניהם <a href="https://www.sefaria.org.il/sheets/212933?lang=he" rel="nofollow" target="_blank">דף מקורות לזוהר שלמדנו והמפרשים שציטטנו</a> א) התחלת פרשה זו מבטאת את הדרמה הסודית של יציאת מצרים, טרם החידוש ביציאת מצרים למטה ישנה חידוש בשמות הקודש, שממנה משתלשלים המאורעות שלמטה ושהם עניינם הפנימי. אם כן יש לעמוד מעט על חידוש שם הויה פה. עוד דרמה ישנה בתחלת פרשה זו והוא טענת משה למה הרעות, ודיבור ה' קשות אליו על זה, שממנו ממשיך לומר וארא אל אברהם וגו', וצריך להבין הקשר בין שני הדברים, שנראה כאילו יש הקבלה בין עליית המדרגה משם אל שדי להויה, לבין העליה מדיבור קשות לאמירה רכה של התחלת הפרשה. ב) [ביאור המשך הפרשה לפרשת הסנה וסירוב משה וויכוחו עם ה' שם, וביאור דברי רש"י שדיבר איתו קשות שהיה צליל קשה בתחילת הדיבור וזה הספיק למשה להבין שייכנע, ולא שהיה איזה דיבור קשות שאינו כתוב בפרשה]. ג) הזוהר פותח "בטחו בהויה עדי עד". ומפרש רמ"ק הקושי בפסוק זה, מאי קמשמע לן עדי עד, וכי הוה אמינא שיש לבטוח לה' עד זמן מסוים בלבד, ומה מוסיף עדי עד. אלא שצריך לדעת באיזה מידה יהיה הבטחון. הזוהר מתרגם בטחון לאתתקפא. דהיינו בטחון הוא בטיחות, מלשון בטיחות, בטחון עצמי. הבוטח בה' הוא שיש לו וודאות תקיפה בה' שיצליח. ודבר זה אינו פשוט כי יש לה' כמה מידות שאינם מתאימים למידה זו של בטחון. הן מלמטה. מידת הדין מאד חשובה ליישוב העולם וכל העולם עומד על מידת הדין אבל זה לא מקום שיש בו בטחון כי הצדק יכול לחייב דווקא שלא תצליח. כן מצד מעלה המידות שהם מקור לכל העולם הם השגה מופשטת נפלאה אבל מבחינתם הכל טוב והכל כלול ואי אפשר מצדם לבטוח בשום דבר. אבל הבטחון נתלה רק במידה שנקראת "עד", הוא מידת הז"א ככתוב בבוקר "יאכל עד". מידה זו כלולה מכל המידות, דהיינו אינו מידה מסוימת שאם יעבור עליה לא יהיה לו בטחון, אבל עיקרו הוא התקיפות שהוא יכול, ואיזה מידה שיצטרך יעזור לו. ד) נמצא מידת הבטחון עליונה ממידת המלכות שהוא מידת הדין. ובכדי להגיע אליו צריך להשיג מידת התפארת שהוא כללות המידות ובו ייתכן הבטחון. משה רבינו היה לו תקיפות רבה, שהרי הגיע ואמר אדני למה הרעות לעם הזה. ומאיפה היה לו תקיפות כזאת. לפי שהתאחז במידת עד שבו הבטחון. והתעלה על מידת הדין שנקרא אדני. לפיכך, אומר הזוהר, משה לא נח במקום מידת הדין, כי ידע שיש לו מדרגה יותר עליונה, ומתוך שהיתה לו מדרגה יותר עליונה היה יכול אפילו לצוות למידת הדין לעשות כחפצו, כאיש המצווה על ביתו, ומשה הוא איש האלהים בעלה של מידת הדין הנקראת אלהים. ה) בכל זאת היה כאן חטא כי באמת לא צריכים להתחצף כלפי מידת הדין, ומי שיודע להתנהג בה באמת יודע להתעלות ממנה גם מבלי חטא זה. אבל הסיבה העמוקה שמשה התחצף לה הוא שהוא מעותד למדרגה יותר גבוהה. וזה לימוד בהרבה עניינים שאדם שאינו מצליח להיאחז במידה מסוימת וחוטא כנגדה אע"פ שהוא חטא הוא הרבה פעמים לפי שהוא מעותד למדרגה יותר עליונה ולפיכך לא נח רוחו באותו מדרגה קטנה. ו) ממשיל ר' יוסי, משל למה הדבר דומה, בעל שהיתה לו מריבה עם אשתו, והתחילה להתרעם עליו. היה שם המלך ואמר אני המלך, שתקה. כלומר האשה הוא שם אלהים, והיא מתחילה לדבר איתו קשות וידבר אלהים אל משה. מיד ויאמר אליו אני ה'. אומר ה' הלא אני המלך ואני עשיתי לבעלך בעל עליה, אין לך מקום להתרעם. אפשר לדמות את זה לילד כשרוני שצריך לתת לו יותר מקום לבטא את עצמו אפילו שהוא מתחצף לפעמים, וכאשר ילד פשוט מתרעם עליו אומר המלמד לו אני המלמד, אני יודע מה שאני עושה, ומכוחי הוא עושה את זה. ז) וארא אל האבות באל שדי, ממשיל ר' יוסי עוד משל. למלך שהיה לו בת, וכל מי שרצה לדבר עם המלך היה מדבר איתו על ידי אותו הבת. השכינה טרם נישאה לאיש נקראת אל שדי. ובמידה זו דיבר אל האבות. נישאת הבת, אמר המלך מכאן ואילך לא אדבר דרך ביתי אלא אדבר לבעלה והוא ימסור את דברי. משה זוכה למדרגת בעל השכינה, ומכאן ואילך אינו מדבר עוד באל שדי אלא בשם הויה, או בשם אדני שהוא שם השכינה אחר שנישאת למשה. וכאשר האשה היתה לה מריבה עם בעלה ומתרעמת עליו, אומר המלך לבעל ראה איך זכית למדרגה שלא זכה לו איש זולתך, שאל הכל אני מדבר על ידי שליח ולך ישירות, והזהר בה.

156. זוהר וארא – למשה מותר להתחצף – דף כ”ב

א) ויהי ביום השמיני. פרשה זו נקראת אחרי שבעת הימים של פסח, ובחו"ל ישנו ליום השמיני של פסח, אבל הוא ספק שביעי, והשבת הזאת הוא וודאי היום השמיני שלו. למדנו שיש בשמיני זה התעלות גדולה בבחינת עולם הבא, אבל יש בו גם חשש מוות של נדב ואביהו. כי השמיני הוא מה שיש אחרי שבעת ימי המילואים. דומה לכך ממש ענין הקטורת, שהרגה את נדב ואביהו אפילו בפנים, ולאידך הצילה מן המגיפה בפרשת קרח, וכבר אמר שם רש"י שבא להראות שאין הקטורת ממיתה אלא מחיה. ב) קטורת הוא לשון התקשרות, כלשון רשב"י כל יומאי בחד קטירו אתקטרנא ביה בקוב"ה. הדביקות הזאת הורגת כשהיא לא כהוגן כמו שהיא מגינה כשהיא כהוגן. לפעמים ההתקשרות אל העליון הוא בזמן ובאופן הלא נכון ואינו אלא בריחה מן המקום שצריכים להיות. כמאמר 'אשר לא ציווה אותם'. מצוות היום גוברת על זה. ומי שיאמר איני שומר על המצוה בזהירות אלא מתדבק למעלה הרי דביקותו זו עצמו הורגת אותו. אך צריכים להתעמק בזה יותר. ג) שבעת ימים של פסח כמו שבעת ימי המילואים הם ימים של מהפיכה רדיקלית. ומפתח אהל מועד לא תצאו, ולא תצאו איש מפתח ביתו. למדנו כי עיקר סיבת הרדיקליות של פסח המתבטאת באיסור חמץ, הוא לסיבת היציאה מטומאת מצרים. כי בכדי לפעול הפיכה זו של מאפלה לאורה צריכים לעשות מעשים רדיקלים כי אין ביכולת ההליכה ההדרגתית להפקיע את המצב הראשון בכללו. כך הם ימי המילואים שהם ימי הפיכת המשכן והכהנים למשרתי הקודש ואין הפיכה זו נפעלת על ידי ההדרגה הרגילה אלא בתוקף רדיקלי כבחינת חנוכה ואין תוקף חסידות כתחילתו. ד) היום השמיני הוא בחינת עולם הבא. לשון אחרת היום השמיני הוא היום הראשון שאחרי השבת. אחר שעשינו ששת ימים ושבתנו בשביעי, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, בא יום ראשון שלאחריו. היום הראשון הזה הוא המבחן האמיתי להתעלות אל עולם חדש. כי ביום הראשון כבר אוכלים חמץ. וכבר יוצאים מפתח אהל מועד. אך אין משמעות זה שחזרנו למצרים אלא אדרבה כי הצעד הרדיקלי פעל את פעולתו וכעת צריכים ללכת בצעדים מדודים לתקן הכל כראוי. ה) אמר הרב פסח הוא זמן הקטנות לערך ספיה"ע וחגה"ש. הקטנים מבינים את הצעדים הקיצוניים. בין קיצוניות לרע ובין קיצוניות לטוב הכל נקל לקטני דעת להבין וקל גם ליישמם. אפילו שנראה שהתרחקות קיצונית מן החמץ קשה מאד, דווקא בגלל קיצוניותה היא פשוטה ומוכלת לקטנים. אךהצעדים השקולים הבאים אחריה קשה מאד לנערים להבינם. וכפי שנראה במצבנו, אחר שהתרחקות קיצונית פעלה להאיט את התפשטות המחלה, ומתחילים לדבר על צעדים שקולים להסדרה בעתיד, הרי מיד הקטנים קופצים על זה כאילו הוא פתח לקיצוניות הפוכה. כי להתנהלות במקום שאין צעד קיצוני ברור ופשוט צריכים הרבה יותר דעת דגדלות מאשר לקפיצה קיצונית. ו) במקום הזה מתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במיתת אסכרה (שהוא מיתה דומה למגיפה דידן שהוא פגיעה בנשימה ועיין להבין סודו ככתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, כי קוצר רוח הוא ביטוי הקטנות כמו שארך רוח הוא הגדלות. כן ידוע שרוח נקרא הדעת המכריע בין אש למים). כי היו קטנים, ואכן השכילו לצאת ממצרים, אך את ספירת העומר לא צלחו. כי לא ידעו להמשיך דעת של גדלות ממש להכריע במקום שאין החלטה החלטית. ז) הדעת דגדלות פועלת בשיהוי, בדיוק היפך ממצה שהוא בחפזון. כל מחשבה שצריכים לעבור אל הגדלות צריך להסתכל עליה לפחות י"ח דקות לבחון אם אכן היא נכונה. וייתכן אפילו שהיא נכונה היא חלקית, כי למשל זה שמספרים מסוימים יורדים יכול להיות דווקא אות שיש להחמיר את ההרחקה ולא להיפך כפי שנדמה לקטנות. ואל תחשבו שי"ח דקות הם זמן מועט לחשיבה כי רוב בני אדם לא הקדישו עוד י"ח דקות לחשיבה על ההחלטות החשובות ביותר שלהם מכל צד. ח) עוד מתאפיין הדעת דגדלות בהנהגת כבוד זה בזה. שהוא היפך ההליכה הקיצונית על דעת עצמו כנדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם. ואל תטעו שנהיגת כבוד זה בזה הוא ענין של מידות טובות. אבל הוא ענין של דעת. מי שאינו נוהג כבוד בדעת חבירו לא מידות הוא חסר אלא שכל. כי אין דן יחידי אלא אחד ואין בשר ודם שיוכל להקיף את כל הצדדים. ואם אמנם במצבי קריזיס לפעמים צריכים לדון יחידי ואין נשאלים בפיקוח נפש, הרי ההסדרה שאחריה צריכה וודאי התייעצות מרובה מכל הצדדים ואין איש יודע כל.

א) ויהי ביום השמיני. פרשה זו נקראת אחרי שבעת הימים של פסח, ובחו"ל ישנו ליום השמיני של פסח, אבל הוא ספק שביעי, והשבת הזאת הוא וודאי היום השמיני שלו. למדנו שיש בשמיני זה התעלות גדולה בבחינת עולם הבא, אבל יש בו גם חשש מוות של נדב ואביהו. כי השמיני הוא מה שיש אחרי שבעת ימי המילואים. דומה לכך ממש ענין הקטורת, שהרגה את נדב ואביהו אפילו בפנים, ולאידך הצילה מן המגיפה בפרשת קרח, וכבר אמר שם רש"י שבא להראות שאין הקטורת ממיתה אלא מחיה. ב) קטורת הוא לשון התקשרות, כלשון רשב"י כל יומאי בחד קטירו אתקטרנא ביה בקוב"ה. הדביקות הזאת הורגת כשהיא לא כהוגן כמו שהיא מגינה כשהיא כהוגן. לפעמים ההתקשרות אל העליון הוא בזמן ובאופן הלא נכון ואינו אלא בריחה מן המקום שצריכים להיות. כמאמר 'אשר לא ציווה אותם'. מצוות היום גוברת על זה. ומי שיאמר איני שומר על המצוה בזהירות אלא מתדבק למעלה הרי דביקותו זו עצמו הורגת אותו. אך צריכים להתעמק בזה יותר. ג) שבעת ימים של פסח כמו שבעת ימי המילואים הם ימים של מהפיכה רדיקלית. ומפתח אהל מועד לא תצאו, ולא תצאו איש מפתח ביתו. למדנו כי עיקר סיבת הרדיקליות של פסח המתבטאת באיסור חמץ, הוא לסיבת היציאה מטומאת מצרים. כי בכדי לפעול הפיכה זו של מאפלה לאורה צריכים לעשות מעשים רדיקלים כי אין ביכולת ההליכה ההדרגתית להפקיע את המצב הראשון בכללו. כך הם ימי המילואים שהם ימי הפיכת המשכן והכהנים למשרתי הקודש ואין הפיכה זו נפעלת על ידי ההדרגה הרגילה אלא בתוקף רדיקלי כבחינת חנוכה ואין תוקף חסידות כתחילתו. ד) היום השמיני הוא בחינת עולם הבא. לשון אחרת היום השמיני הוא היום הראשון שאחרי השבת. אחר שעשינו ששת ימים ושבתנו בשביעי, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, בא יום ראשון שלאחריו. היום הראשון הזה הוא המבחן האמיתי להתעלות אל עולם חדש. כי ביום הראשון כבר אוכלים חמץ. וכבר יוצאים מפתח אהל מועד. אך אין משמעות זה שחזרנו למצרים אלא אדרבה כי הצעד הרדיקלי פעל את פעולתו וכעת צריכים ללכת בצעדים מדודים לתקן הכל כראוי. ה) אמר הרב פסח הוא זמן הקטנות לערך ספיה"ע וחגה"ש. הקטנים מבינים את הצעדים הקיצוניים. בין קיצוניות לרע ובין קיצוניות לטוב הכל נקל לקטני דעת להבין וקל גם ליישמם. אפילו שנראה שהתרחקות קיצונית מן החמץ קשה מאד, דווקא בגלל קיצוניותה היא פשוטה ומוכלת לקטנים. אךהצעדים השקולים הבאים אחריה קשה מאד לנערים להבינם. וכפי שנראה במצבנו, אחר שהתרחקות קיצונית פעלה להאיט את התפשטות המחלה, ומתחילים לדבר על צעדים שקולים להסדרה בעתיד, הרי מיד הקטנים קופצים על זה כאילו הוא פתח לקיצוניות הפוכה. כי להתנהלות במקום שאין צעד קיצוני ברור ופשוט צריכים הרבה יותר דעת דגדלות מאשר לקפיצה קיצונית. ו) במקום הזה מתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במיתת אסכרה (שהוא מיתה דומה למגיפה דידן שהוא פגיעה בנשימה ועיין להבין סודו ככתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, כי קוצר רוח הוא ביטוי הקטנות כמו שארך רוח הוא הגדלות. כן ידוע שרוח נקרא הדעת המכריע בין אש למים). כי היו קטנים, ואכן השכילו לצאת ממצרים, אך את ספירת העומר לא צלחו. כי לא ידעו להמשיך דעת של גדלות ממש להכריע במקום שאין החלטה החלטית. ז) הדעת דגדלות פועלת בשיהוי, בדיוק היפך ממצה שהוא בחפזון. כל מחשבה שצריכים לעבור אל הגדלות צריך להסתכל עליה לפחות י"ח דקות לבחון אם אכן היא נכונה. וייתכן אפילו שהיא נכונה היא חלקית, כי למשל זה שמספרים מסוימים יורדים יכול להיות דווקא אות שיש להחמיר את ההרחקה ולא להיפך כפי שנדמה לקטנות. ואל תחשבו שי"ח דקות הם זמן מועט לחשיבה כי רוב בני אדם לא הקדישו עוד י"ח דקות לחשיבה על ההחלטות החשובות ביותר שלהם מכל צד. ח) עוד מתאפיין הדעת דגדלות בהנהגת כבוד זה בזה. שהוא היפך ההליכה הקיצונית על דעת עצמו כנדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם. ואל תטעו שנהיגת כבוד זה בזה הוא ענין של מידות טובות. אבל הוא ענין של דעת. מי שאינו נוהג כבוד בדעת חבירו לא מידות הוא חסר אלא שכל. כי אין דן יחידי אלא אחד ואין בשר ודם שיוכל להקיף את כל הצדדים. ואם אמנם במצבי קריזיס לפעמים צריכים לדון יחידי ואין נשאלים בפיקוח נפש, הרי ההסדרה שאחריה צריכה וודאי התייעצות מרובה מכל הצדדים ואין איש יודע כל.

169. ויהי ביום השמיני – דעת דגדלות אחר הקיצוניות – ספירת העומר ומגיפה

דף מקורות לזוהר השיעור הוקדש על ידי ידידי הרוצה בעילום שמו, לאוקמא שכינתא מעפרא. א) ויקרא אלף זעירא. נקראים אנחנו להסתכל באותיות התורה, בצורתם בגדלותם ובקטנותם. רוב הזמן עסוקים אנחנו בלימוד שהוא למלא את הרצון שלנו לדעת את כל התורה, שהוא רצון טוב וודאי. אבל צורה זו חוסמת את האור היותר גדול של אותיות התורה. בזמנים שקשה ללמוד בצורה פשוטה, ואין המציאות מאפשרת את זה. יש לוותר על זה. ואונס רחמנא פטריה אין אנחנו חייבים לדעת את כל מה שהיינו רוצים לדעת. אבל אותיות התורה עצמם עדיין ישנם לעולם והם רוצים להילמד, הם מתחדשים תדיר והם נקראים בפינו. בזמנים אלה לא אנחנו קוראים בתורה אלא התורה נקראת בנו. ב) התורה שאנחנו קוראים הוא התורה של אור הבינה, אשר עיקר בחיפוש אחר מה שאנחנו יכולים להבין, במשמעות של הדברים. אבל התורה שנקראת בנו הוא התורה של אור החכמה, אשר אינו תלוי כלל במה שאנחנו יכולים להבין אלא במה שהתורה רוצה להיקרא, ובמה שאותיות התורה רוצים להופיע באוויר העולם. פתח אל הסתכלות זו אפשר על ידי הסתכלות בצורתם הגרפית של אותיות התורה, בצירופי האותיות במה שהם אותיות לא במה שהם מצטרפים למילים של משמעות. ג) איתא בליקוטי מוהר"ן אפילו אדם פשוט אם ישב עצמו על הספר יוכל לראות נפלאות בצירופי האותית שיצטרפו מול עיניו לחידושים נפלאים. אפילו זה לא אפילו הוא אלא דווקא. כלומר גם החכם הגדול העוסק בסודות עליונים של צירופי האותיות הוא בגלל שידע לצום מכל התורה של הבינה ולהתחיל לקרוא את התורה בפשטות במה שהתורה נקראת ולא במה שהוא קורא אותה. ואז יש דרכי הסתכלות מיוחדים לתורה זו שמעיקרם הוא התסכלות על האותיות במה שהם רוצים לספר בצורתם ובצירופיהם ולא במה שאנחנו יכולים להבין לבד. וכך אנו רואים בחוש שאנשים פשוטים יותר יכולים להאיר ברמזי התורה ואף לדעת סודות עמוקים וחיותם מה שת"ח רגילים אינם יכולים. ד) פתח ר' אלעזר ואמר שהיה מסתכל בהבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, שדורות ראשונים אפילו הרשעים שבהם היו מבינים בסודות אותיות התורה ואותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ר' אלעזר אינו מתכוון לומר קינה על דורות האחרונים אלא הוא רוצה ללמד אותנו דרך של שקיעות בסודות הללו שאינו על ידי 'מילא כריסו' אחר מי שחושב שכבר הגיע והוא מוכן ומוכשר ללמוד סודות. אלא בדרך של חכמה מתפשטת, מאחר והחכמה מסתובבת בעולם ומחפשת מי שישים לב אליה, והיא נמצאת לכל מי שימצא מוכן להביט עליה. ה) בזמנים של תהפוכות בעולם יש לדעת את הברור שכל הדברים הללו הם אותיות התורה שאיבדו את דרכם ומחפשים מי שיהיה שופר שיוכלו להביע את עצמם דרכם. איתא בשפת אמת שעשר מכות הם הם עשרת הדברות כאשר התהפכו בצירופם על ידי מי שידע לשים אליהם לב. כך בכל חלי וכל מכה הכתובה בספר התורה הם דברים גדולים הרוצים להביע עצמם בעולם, ובוודאי שהתורה שלהם יצא לאור על ידי מה או מי שימצא מוכשר לכך. אבל וודאי שגם לא יצא לאור על ידי מי שאיננו רוצה בחדשות כלל ומתעקש להחזיק בסדרים הישנים הן בלימוד והן בעולם, כי אין יכול להשיג תורה חדשה אלא מי שמוכן לשכוח תורות ישנות כמו רבי זירא שצם עבור זה. ואשר ירצה לשמוע ידע כי הדברים עצמם מבקשים להביע את עצמם ואין זה זמן למי שרוצה להשלים את עצמו אלא מי שיתן לדברים המבקשים את הבעתם כלי דרכו אם ימצא מוכשר לכך בזמנו ומקומו. ו) ישנם אותיות גדולות ואותיות קטנות. סיפור זה של ויקרא שהוא שחלה הענן ולא יכל משה לבוא, ואז ויקרא אל משה. זה כבר הפעם השנית. בסוף פרשת משפטים אותו סיפור ממש, שהיה הענן בראש ההר וביום השביעי ויקרא אל משה ויבא משה בתוך הענן. הזוהר הקשה סתירה זו וענה כי שני עננים הם הענן שבא משה בתוכו לא הוא הענן שלא יכל לבוא בתוכו. ועניינו על דרכנו כי הענן של פרשת משפטים הוא אותיות גדולות, והם אותיות מופשטים רוחניים שאין יכולים להימצא במשכן בעולם הזה כי הם גדולים מדי. אבל האותיות הקטנות האלף זעירא של ויקרא זה השני בו יכול משה להיכנס, ובו עצמו התלבשו האותיות הגדולות העליונות. ז) אחר כל המאמץ והטורח שעשה בצלאל וצירף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, התעמק משה באהל מועד עד שאותם האותיות נעמדו בפניו בסדר ו - י - ק - ר  - א א - ל מ - ש - ה והיו הם עצמם הקריאה שקרא למשה, כאשר עבר בצלאל וחכמי לב אשר איתו ובנו את המשכן מתחילת סדר השתשלשלות ועד סופו עד שהגיעו אל הפה שהוא האלף זעירא ספירת המלכות, ושם נראו אלה הצירופים בפני משה במשכן עצמו, הוא המדבר אל משה, והוא וידבר הויה אליו בכל צירופי האותיות של התורה והמצווה שנמסר אליו בתוך אהל מועד.

<a href="http://www.sefaria.org/sheets/226965" rel="nofollow" target="_blank">דף מקורות לזוהר</a> השיעור הוקדש על ידי ידידי הרוצה בעילום שמו, לאוקמא שכינתא מעפרא. א) ויקרא אלף זעירא. נקראים אנחנו להסתכל באותיות התורה, בצורתם בגדלותם ובקטנותם. רוב הזמן עסוקים אנחנו בלימוד שהוא למלא את הרצון שלנו לדעת את כל התורה, שהוא רצון טוב וודאי. אבל צורה זו חוסמת את האור היותר גדול של אותיות התורה. בזמנים שקשה ללמוד בצורה פשוטה, ואין המציאות מאפשרת את זה. יש לוותר על זה. ואונס רחמנא פטריה אין אנחנו חייבים לדעת את כל מה שהיינו רוצים לדעת. אבל אותיות התורה עצמם עדיין ישנם לעולם והם רוצים להילמד, הם מתחדשים תדיר והם נקראים בפינו. בזמנים אלה לא אנחנו קוראים בתורה אלא התורה נקראת בנו. ב) התורה שאנחנו קוראים הוא התורה של אור הבינה, אשר עיקר בחיפוש אחר מה שאנחנו יכולים להבין, במשמעות של הדברים. אבל התורה שנקראת בנו הוא התורה של אור החכמה, אשר אינו תלוי כלל במה שאנחנו יכולים להבין אלא במה שהתורה רוצה להיקרא, ובמה שאותיות התורה רוצים להופיע באוויר העולם. פתח אל הסתכלות זו אפשר על ידי הסתכלות בצורתם הגרפית של אותיות התורה, בצירופי האותיות במה שהם אותיות לא במה שהם מצטרפים למילים של משמעות. ג) איתא בליקוטי מוהר"ן אפילו אדם פשוט אם ישב עצמו על הספר יוכל לראות נפלאות בצירופי האותית שיצטרפו מול עיניו לחידושים נפלאים. אפילו זה לא אפילו הוא אלא דווקא. כלומר גם החכם הגדול העוסק בסודות עליונים של צירופי האותיות הוא בגלל שידע לצום מכל התורה של הבינה ולהתחיל לקרוא את התורה בפשטות במה שהתורה נקראת ולא במה שהוא קורא אותה. ואז יש דרכי הסתכלות מיוחדים לתורה זו שמעיקרם הוא התסכלות על האותיות במה שהם רוצים לספר בצורתם ובצירופיהם ולא במה שאנחנו יכולים להבין לבד. וכך אנו רואים בחוש שאנשים פשוטים יותר יכולים להאיר ברמזי התורה ואף לדעת סודות עמוקים וחיותם מה שת"ח רגילים אינם יכולים. ד) פתח ר' אלעזר ואמר שהיה מסתכל בהבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, שדורות ראשונים אפילו הרשעים שבהם היו מבינים בסודות אותיות התורה ואותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ר' אלעזר אינו מתכוון לומר קינה על דורות האחרונים אלא הוא רוצה ללמד אותנו דרך של שקיעות בסודות הללו שאינו על ידי 'מילא כריסו' אחר מי שחושב שכבר הגיע והוא מוכן ומוכשר ללמוד סודות. אלא בדרך של חכמה מתפשטת, מאחר והחכמה מסתובבת בעולם ומחפשת מי שישים לב אליה, והיא נמצאת לכל מי שימצא מוכן להביט עליה. ה) בזמנים של תהפוכות בעולם יש לדעת את הברור שכל הדברים הללו הם אותיות התורה שאיבדו את דרכם ומחפשים מי שיהיה שופר שיוכלו להביע את עצמם דרכם. איתא בשפת אמת שעשר מכות הם הם עשרת הדברות כאשר התהפכו בצירופם על ידי מי שידע לשים אליהם לב. כך בכל חלי וכל מכה הכתובה בספר התורה הם דברים גדולים הרוצים להביע עצמם בעולם, ובוודאי שהתורה שלהם יצא לאור על ידי מה או מי שימצא מוכשר לכך. אבל וודאי שגם לא יצא לאור על ידי מי שאיננו רוצה בחדשות כלל ומתעקש להחזיק בסדרים הישנים הן בלימוד והן בעולם, כי אין יכול להשיג תורה חדשה אלא מי שמוכן לשכוח תורות ישנות כמו רבי זירא שצם עבור זה. ואשר ירצה לשמוע ידע כי הדברים עצמם מבקשים להביע את עצמם ואין זה זמן למי שרוצה להשלים את עצמו אלא מי שיתן לדברים המבקשים את הבעתם כלי דרכו אם ימצא מוכשר לכך בזמנו ומקומו. ו) ישנם אותיות גדולות ואותיות קטנות. סיפור זה של ויקרא שהוא שחלה הענן ולא יכל משה לבוא, ואז ויקרא אל משה. זה כבר הפעם השנית. בסוף פרשת משפטים אותו סיפור ממש, שהיה הענן בראש ההר וביום השביעי ויקרא אל משה ויבא משה בתוך הענן. הזוהר הקשה סתירה זו וענה כי שני עננים הם הענן שבא משה בתוכו לא הוא הענן שלא יכל לבוא בתוכו. ועניינו על דרכנו כי הענן של פרשת משפטים הוא אותיות גדולות, והם אותיות מופשטים רוחניים שאין יכולים להימצא במשכן בעולם הזה כי הם גדולים מדי. אבל האותיות הקטנות האלף זעירא של ויקרא זה השני בו יכול משה להיכנס, ובו עצמו התלבשו האותיות הגדולות העליונות. ז) אחר כל המאמץ והטורח שעשה בצלאל וצירף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, התעמק משה באהל מועד עד שאותם האותיות נעמדו בפניו בסדר ו - י - ק - ר  - א א - ל מ - ש - ה והיו הם עצמם הקריאה שקרא למשה, כאשר עבר בצלאל וחכמי לב אשר איתו ובנו את המשכן מתחילת סדר השתשלשלות ועד סופו עד שהגיעו אל הפה שהוא האלף זעירא ספירת המלכות, ושם נראו אלה הצירופים בפני משה במשכן עצמו, הוא המדבר אל משה, והוא וידבר הויה אליו בכל צירופי האותיות של התורה והמצווה שנמסר אליו בתוך אהל מועד.

166. זוהר ויקרא – תורת האלף זעירא שרוצה להתגלות – דף ב

דברי הזוהר לחנוכה ביאור על הזוהר  תמונה ראשונה של סיפור חנוכה בתורה הוא בפרשת סיום המבול. כאשר נח צריך לדעת אם באמת יבשה הארץ, והוא שולח יונה לראות הקלו המים, והיונה חוזרת עם עלה זית, זה רומז מציאת פך שמן של זית והתעוררות החשמונאים בשמן זה. גם התיבה עצמה איננה עולם אלא פונטנציאל של עולם כמו זרע, וצריך לצאת ממנו לזרוע זרע על פני הארץ, זרע אדם זרע בהמה וזרע צמחים. שליחת היונה בפעם ראשונה רומזת לגלות בבל, שהיתה בכדי להוסיף דבר ולנסות את ישראל. אך הגלות לא הצליחה ולא מצאה היונה מנוח, "ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך". [לכן גם אין חג וזכר לגאולת גלות בבל, כי הגלות עצמה לא צלחה] הוסיף שלוח את היונה פעם שניה, שהוא יציאתם אל גלות יון, ולא 'שבה' אלא באה ועלה זית טרף בפיה, רמז הכהנים שהתעוררו מאליהם לקנא קנאת ה', 'ועוררתי בניך ציון', והעלה הזה נשאר גם אחרי ששלח את היונה ולא שבה עוד, ולא יספה ולא פסקה לשוב, כי תמיד עלה זית בפיה.

<a href="https://yitzchoklowy.com/moadim/chanukah/%d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%9c%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94/" rel="nofollow" target="_blank">דברי הזוהר לחנוכה</a> <a href="https://yitzchoklowy.com/moadim/chanuka-78-7/" rel="nofollow" target="_blank">ביאור על הזוהר</a> <ul> <li>תמונה ראשונה של סיפור חנוכה בתורה הוא בפרשת סיום המבול. כאשר נח צריך לדעת אם באמת יבשה הארץ, והוא שולח יונה לראות הקלו המים, והיונה חוזרת עם עלה זית, זה רומז מציאת פך שמן של זית והתעוררות החשמונאים בשמן זה.</li> <li>גם התיבה עצמה איננה עולם אלא פונטנציאל של עולם כמו זרע, וצריך לצאת ממנו לזרוע זרע על פני הארץ, זרע אדם זרע בהמה וזרע צמחים.</li> <li>שליחת היונה בפעם ראשונה רומזת לגלות בבל, שהיתה בכדי להוסיף דבר ולנסות את ישראל. אך הגלות לא הצליחה ולא מצאה היונה מנוח, "ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך". [לכן גם אין חג וזכר לגאולת גלות בבל, כי הגלות עצמה לא צלחה]</li> <li>הוסיף שלוח את היונה פעם שניה, שהוא יציאתם אל גלות יון, ולא 'שבה' אלא באה ועלה זית טרף בפיה, רמז הכהנים שהתעוררו מאליהם לקנא קנאת ה', 'ועוררתי בניך ציון', והעלה הזה נשאר גם אחרי ששלח את היונה ולא שבה עוד, ולא יספה ולא פסקה לשוב, כי תמיד עלה זית בפיה.</li></ul>

152. זוהר לחנוכה – והנה עלה זית טרף בפיה – זוהר חדש נח דף לט עמוד ב

תולדות יצחק הם שתיים, לעומת תולדות אברהם שהם ריבוי הנובע מאחד. אסתכל באורייתא וברא עלמא בכל פרט ופרט ולא בכללות בלבד. התורה של בריאת האדם הוא התורה הפרטית שאדם יש לו ריבוי פרטים, והוא התשובה שמתחילה מן הפרט ומחזירה אל התכלית מצידו. שלשה מדרגות: אין משמעות, משמעות כללית, משמעות רדיקלית בכל פרט. צריך טעם לקום בבוקר כמו שצריך טעם לברוא את כל העולם כולו. גם טקסטים של חכמים בשר ודם יש להם רבדים רבים של משמעות כל שכן התורה שהוא מא"ס.  לזכות תמיכת התורה או להקדיש שיעור או מאמר https://cash.app/$yitzchoklowy https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshavaquickpay/zelle: yitzchok@ylowy.com

תולדות יצחק הם שתיים, לעומת תולדות אברהם שהם ריבוי הנובע מאחד. <ul> <li>אסתכל באורייתא וברא עלמא בכל פרט ופרט ולא בכללות בלבד.</li> <li>התורה של בריאת האדם הוא התורה הפרטית שאדם יש לו ריבוי פרטים, והוא התשובה שמתחילה מן הפרט ומחזירה אל התכלית מצידו.</li> <li>שלשה מדרגות: אין משמעות, משמעות כללית, משמעות רדיקלית בכל פרט.</li> <li>צריך טעם לקום בבוקר כמו שצריך טעם לברוא את כל העולם כולו.</li> <li>גם טקסטים של חכמים בשר ודם יש להם רבדים רבים של משמעות כל שכן התורה שהוא מא"ס.</li> </ul> לזכות תמיכת התורה או להקדיש שיעור או מאמר <a href="https://cash.app/$yitzchoklowy" rel="nofollow" target="_blank">https://cash.app/$yitzchoklowy</a> <a href="https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshava" rel="nofollow" target="_blank">https://www.paypal.com/paypalme2/iyunlemachshava</a> quickpay/zelle: yitzchok@ylowy.com

148.  זוהר תולדות – מי ימלל גבורות ה’ – דף קלד ע”א

פתיחה ללימוד הזוהר בשנת תש”פ

שנה טובה לכל החברים לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים. ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים. רבים מאתנו מכירים זה את זה ולומדים ביחד בעיקר על ידי דרכי התקשורת החדשים, פעמים רבות מורגש בזה חוסר בחיות המפגש 'פנים אל פנים', ואהבת חברים הנולדת מן הלימוד בחבורה. ואע"פ שאין לנו להתלונן על חידושים הללו יש לנו לחפש את דרכי ההתכוונות להכניס בהם את אור ההתקשרות וחיות האהבה כאיש אחד בלב אחד. על כן הננו מתכוונים בזאת לקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואנחנו מכוונים את דיבורנו, כתיבתנו, הקלטותינו, אימיילינו ווואצאפנו, איש לקראת רעהו, ואנו מגלים דעתנו בכל מעשים אלה שאנחנו מתכוונים בהם כאילו דברינו בהם פנים אל פנים, באהבה וחיבה ורעות, ואנחנו מקשיבים לקול ההקשבה זה אל זה. והרי זו הזמנה פתוחה לכל השומע או המקשיב או הקורא ולא מצא די ידו להודיע ולהתוודע, שהדלת פתוחה והנני רוצה להכירכם באופן אישי ואפשר לפנות אלי בכל דרכי התקשורת. אפילו פעולה פשוטה של לענות כאן שנה טובה כבר תיצור קשר פנימי שנדע לאהוב זה את זה ולהתפלל זה על זה בימי התפלה המתרגשים עלינו, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם ולישא בעדכם רנה ותפלה.

שנה טובה לכל החברים לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים. ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים. רבים מאתנו מכירים זה את זה ולומדים ביחד בעיקר על ידי דרכי התקשורת החדשים, פעמים רבות מורגש בזה חוסר בחיות המפגש 'פנים אל פנים', ואהבת חברים הנולדת מן הלימוד בחבורה. ואע"פ שאין לנו להתלונן על חידושים הללו יש לנו לחפש את דרכי ההתכוונות להכניס בהם את אור ההתקשרות וחיות האהבה כאיש אחד בלב אחד. על כן הננו מתכוונים בזאת לקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואנחנו מכוונים את דיבורנו, כתיבתנו, הקלטותינו, אימיילינו ווואצאפנו, איש לקראת רעהו, ואנו מגלים דעתנו בכל מעשים אלה שאנחנו מתכוונים בהם כאילו דברינו בהם פנים אל פנים, באהבה וחיבה ורעות, ואנחנו מקשיבים לקול ההקשבה זה אל זה. והרי זו הזמנה פתוחה לכל השומע או המקשיב או הקורא ולא מצא די ידו להודיע ולהתוודע, שהדלת פתוחה והנני רוצה להכירכם באופן אישי ואפשר לפנות אלי בכל דרכי התקשורת. אפילו פעולה פשוטה של לענות כאן שנה טובה כבר תיצור קשר פנימי שנדע לאהוב זה את זה ולהתפלל זה על זה בימי התפלה המתרגשים עלינו, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם ולישא בעדכם רנה ותפלה.

שנה טובה לכל שומעי השיעור

חידוש פרשת נצבים שיש ברית פרטית לכל איש ואשה ולא כללית בלבד.הבדלה לטובה מעולה מהבדלה לרעה ומביאה שורש טוב.בראש השנה באי עולם עוברים לפניו כבני מרון באופן פרטי.שוש אשיש בה' לשון יחיד הנה מלכך יבוא לך ולא שמחת הסובבים

חידוש פרשת נצבים שיש ברית פרטית לכל איש ואשה ולא כללית בלבד. הבדלה לטובה מעולה מהבדלה לרעה ומביאה שורש טוב. בראש השנה באי עולם עוברים לפניו כבני מרון באופן פרטי. שוש אשיש בה' לשון יחיד הנה מלכך יבוא לך ולא שמחת הסובבים

135. נצבים: שוש אשיש בהויה

נבואות נחמה אינם נבואות על הגאולה אלא על נחמת הלב, בין קודם הגאולה ובין לאחריה.עיקר התשובה בינה ליבא ולכן היא מוחלת עון כיון שהיא עמוקה מהם.תשובת ברוריה למין שאין אנו רוצים ילדים כמותו, זה שהיא עקרה היא לפי שהיא מעולם נעלם ומחכה לילדים מאותו עולם.אין כל הימים ימי תשובה כי התשובה ענין נעלה וגבוה ואי אפשר שתהיה בכל הימים.תלמיד חכם שמא עשה תשובה מנקודת המבט התחתון אבל בגלל שכולו בעולם הבינה וודאי עשה תשובה.

נבואות נחמה אינם נבואות על הגאולה אלא על נחמת הלב, בין קודם הגאולה ובין לאחריה. עיקר התשובה בינה ליבא ולכן היא מוחלת עון כיון שהיא עמוקה מהם. תשובת ברוריה למין שאין אנו רוצים ילדים כמותו, זה שהיא עקרה היא לפי שהיא מעולם נעלם ומחכה לילדים מאותו עולם. אין כל הימים ימי תשובה כי התשובה ענין נעלה וגבוה ואי אפשר שתהיה בכל הימים. תלמיד חכם שמא עשה תשובה מנקודת המבט התחתון אבל בגלל שכולו בעולם הבינה וודאי עשה תשובה.

133. כי תצא: משום שלא ילדה רני

כל מה שאנחנו זקוקים אליו הוא נחמה: אנכי אנכי. כלל פרשת שופטים: דיני המשפט עצמם. וכללם הוי מתונים בדין מתינות בדין על עצמך שמגלה עומק נוסף לשטחיות. מתינות בזמן ומתינות מהותית שמשאיר מקום למציאות ה' בין האדם לבין מעשיו. מתינות ומקום לפני המעשה ומתינות ומקום לאחר המעשה - הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל.

כל מה שאנחנו זקוקים אליו הוא נחמה: אנכי אנכי. כלל פרשת שופטים: דיני המשפט עצמם. וכללם הוי מתונים בדין מתינות בדין על עצמך שמגלה עומק נוסף לשטחיות. מתינות בזמן ומתינות מהותית שמשאיר מקום למציאות ה' בין האדם לבין מעשיו. מתינות ומקום לפני המעשה ומתינות ומקום לאחר המעשה - הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל.

132. שופטים: כי לא בחפזון תצאו

ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו.ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו.הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'.העולם הוא גבול ועבודת ה' מוציאה מהגבול, בשני רמות.האחד שה' אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה.השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול.מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא.ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד.ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.

ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו. ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו. הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'. העולם הוא גבול ועבודת ה' מוציאה מהגבול, בשני רמות. האחד שה' אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה. השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול. מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא. ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד. ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.

131. ראה: בלי גבול בגבול

הנדרים הם התורה במקום הפרטי שאין התורה הכללית מגעת אליועל האדם לקדש את דברי עצמו כלפי עצמו כשם שהוא מקדש את דברי התורה הכלליים כלפי הכלל.השכינה היא דבר ה', כאשר היא נישאת לשוא הרי זה גלות השכינה, וחורבנה ממש כאשר היא משומשת בפי כל הרשעים לטובתם.

הנדרים הם התורה במקום הפרטי שאין התורה הכללית מגעת אליו על האדם לקדש את דברי עצמו כלפי עצמו כשם שהוא מקדש את דברי התורה הכלליים כלפי הכלל. השכינה היא דבר ה', כאשר היא נישאת לשוא הרי זה גלות השכינה, וחורבנה ממש כאשר היא משומשת בפי כל הרשעים לטובתם.

127. מטות מסעי: לא יחל דברו וגלות השכינה

משה לא ענה לטענות קרח שאי אפשר לאדם לומר שמגיע לו שררה אלא אם יש לו בסוף יודעים שהוא משמיםהמשיח לא ידעו אם הוא המשיח באמת עד אחרי הכל.היכולת להגיע למשיח תלוי בהכרה שאין אנו יודעים אפילו סימני הגאולה כי הגאולה הוא תמיד משהו אחר משני צדדי המחלוקתאם בריאה יברא השם מציאות המעשה שהוא הנבחר מכרעת מה שאי אפשר להכריע בדעת

משה לא ענה לטענות קרח שאי אפשר לאדם לומר שמגיע לו שררה אלא אם יש לו בסוף יודעים שהוא משמים המשיח לא ידעו אם הוא המשיח באמת עד אחרי הכל. היכולת להגיע למשיח תלוי בהכרה שאין אנו יודעים אפילו סימני הגאולה כי הגאולה הוא תמיד משהו אחר משני צדדי המחלוקת אם בריאה יברא השם מציאות המעשה שהוא הנבחר מכרעת מה שאי אפשר להכריע בדעת

123. קרח: משה לא ידע תשובה לטענות קרח

סגולת העשיה בפועל ממש שהוא אור הגנוז, ויהי כן. העשיה הפשוטה הכוללת את המורכבות למקום אחד אל מול פני המנורה העלה נרותיה. העשיה הכוללת בתוכה את כל החכמה כאשר צוה השם את משה.

סגולת העשיה בפועל ממש שהוא אור הגנוז, ויהי כן. העשיה הפשוטה הכוללת את המורכבות למקום אחד אל מול פני המנורה העלה נרותיה. העשיה הכוללת בתוכה את כל החכמה כאשר צוה השם את משה.

121. בהעלותך: ויהי כן. איז ר’ יואלי ראטה גערעכט?

87. וירא:  הרחבת האפשריות

85. נח: זכרו כריח הניחוח

זוהר כי תבוא וזמני גלות וגאולה

76. כי תבא תשע”ח

The best podcast episodes on non-current politics. Covering topics such as universal basic income, democracy, poverty & justice and more. For anyone interested in learning more about politics that affect that world, not just now, but in the longer term. Add episodes you're interested into your queue below!

Best Non-Current Politics Podcasts

The best podcasts on investing. For anyone interested in the stories in the investing industry, whether it's an interview with Ray Dalio or Ed Thorp to the writer of The Big Short. This topic includes the most fascinating stories from all the best investors. Add episodes you're interested into your queue below!